דרכים לבטא אהבה
במהלך חיי, משיחות שאני מקיים עם אנשים לא מעטים, אני חווה ביקורות ותלונות אינסופיות של בני נוער ואפילו אנשים בוגרים על הוריהם. על דרך ההתנהגות של ההורים, על כמות החום שהם מעניקים, על הקור וחוסר המגע, על נדנוד היתר ועל 'הפולניות', על ההתערבות ואולי חוסר ההתערבות ועל מה בעצם לא? ואנשים סוחבים זאת שנים, וזה משפיע עליהם ועל איך שהם מתפקדים אחר כך כהורים. לימים נחשפתי לסיפור של בחורה בוגרת שנחרט בזיכרוני. היא ספרה שאביה היה תמיד קר אליה, אף פעם לא הביע רגשות, מעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה. והיא שמרה לו טינה. בשיחות שהיו לה עם מטפל היא גלתה משהו. משך כל חייה בבית, גם כשבגרה, תמיד מצאה בבקרים את נעלי הבית מונחים ליד מיטתה, חרטומיהם מופנים אל החדר, כך שכשקמה הייתה רק צריכה להשחיל את רגליה לתוכם, ולהימנע מהרצפה הקרה. שנים היא חשבה שזו אמהּ שמניחה אותם ורק לאחר מות אמה ונעלי הבית עדיין שם כל בקר, היא הבינה שזה היה אביה. במהלך השיחות היא הבינה שזו היתה הדרך שלו להביע כל השנים את אהבתו אליה ואת דאגתו. זו הייתה נשיקת 'הלילה טוב' שלו, בהיחבא. מהתרבות שממנה הגיע, מהדרך שבה גדל, לא היה מקובל להביע אהבה בחיבוק, או בנשיקה, או באמירה "אני אוהב אותך, בתי."
וכך גיליתי שיש ביטויים שונים של אהבה.
חֵלִי, נשואה לבני הבכור מזה 13 שנים. אביה, ברוך רייטר, פנסיונר אגד מכפר סבא, בן 70 וקצת, 'פולני' של ממש שחייו סובבים לא מעט סביב שלושת ילדיו, והיום גם סביב נכדיו/נכדותיו. הוא אינו אדם מוחצן ובהיכרותי איתו מעולם לא ראיתי אותו מחבק או מנשק או מחצין רגשות. אבל הבחנתי בשני דברים מרגשים שהוא עושה.
האחד – ברוך מקלף רימונים לאנשים שהוא אוהב. הוא מקלף ומפריד גרגיר אחר גרגיר, מניח אותם במיכלי פלסטיק שקופים ופשוטים, כמו של חנויות התבלינים, ומחזק את המכסה בניר דבק שקוף. לעולם לא תמצא שם קליפה קטנה – גרגירי רימונים, אדומים ובוהקים, נטו. וביום שישי בערב, בארוחת השבת, הוא ייתן את מיכלי הרימונים המקולפים לחמשת נכדיו. ואם מישהו טרח במיוחד, הכין ארוחה או עשה מעשה מיוחד במהלך השבוע, יקבל גם הוא מיכל פלסטיק עם רימונים כאות הערכה. כולם יודעים שזה מגיע ביום שישי.
והשני – ברוך גוזר עיתונים לאנשים שהוא אוהב. הוא מנוי על ארבעה עיתונים יומיים, עיתוני כלכלה ועיתוני ערב. הוא יודע לזהות את תחומי העניין של כל אחד מבני המשפחה, קטנים כגדולים, ומידי יום ביומו הוא מתיישב ובעבודת נמלים גוזר קטעי עיתונות וממיין אותם לפי תחומי העניין של כל אחד. ובארוחת יום שישי בערב מיד לאחר הקינוח, כמו ריטואל, הוא מכריז "דואר!" ואז מחלק לבני המשפחה את גזרי העיתונות של השבוע. כל אחד וגזרי העיתונות שלו. הייתי שם באחד הערבים. ראיתי את בני המשפחה, שרגילים לזה, מקבלים כל אחד את חבילתו, מרפרפים ומעיינים במה שנראה להם מעניין, כאילו כך זה צריך להיות בכל משפחה. הצצתי באותו הרגע בברוך, והוא … משקיף על כולם בחיוך של שביעות רצון, ונהנה מזה שהם מוצאים דברים שלא ידעו, כמו הנאה של עיתונאי…
איזו מחוָוה מעודנת של נתינה!
אז כנראה, האהבה אינה תמיד באה לידי ביטוי רק בדרך אחת, וכדאי לקחת זאת בחשבון כשאנו מתלוננים. ובחושבי על המחותן הזה שלי, על הרימונים המקולפים וגזרי העיתונות שלו, נזכרתי בדברי האם תרזה, הישנים והטובים: "איננו יכולים אולי לעשות דברים גדולים בעולמנו אבל אנחנו יכולים לעשות דברים קטנים עם הרבה אהבה…."
חג אביב שמח
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (51)
שוקה, יום חמישי, 18 במרץ 2010
"דרכים לבטא אהבה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
חבל שאני לא אוהב רימונים אבל המסר חיובי וכדאי להפנים אותו
הי שוקה,
כרגיל הסיפורים שלך מקסימים, מרגשים ומעלי חיוך נעים על השפתיים.
רק שלא יגמר לך המעין השופע הזה….
חג שמח וכשר,אורנה
שוקה דינור, איש יקר.
את הסיפור שמעתי בתוכניתו של פרנס והוא הציף את עיניי בדמעות.
בכמה דרכים יש לבטא אהבה, אפילו בתשומת הלב הכי קטנה. אבי הוא בדיור הדמות של ברוך. הוא לא מחבק, אבל דרך הפינוקים שהוא מעניק לאנשים סביבו הוא מביע את הערכתו ואהבתו אליהם. כל המעשים הקטנים הללו הם למעשה המעשים הגדולים בעיניי.
שוקה דינור אתה גם אדם כזה שמפיץ את הטוב בעולם דרך סיפוריך – תודה לך הרבה נהנים מזה.
תודה משולי ברק.
מזה כשנתים שבני גיל, שהינו המפיק הראשי ברדיו 106FM מעביר אלי במייל מדי שבוע את הסיפורים הנפלאים שלך, ברצוני שתדע שסיפורי חיים אלה, גורמים לי לריגוש והנאה גדולה, מי ייתן ומקורם חא יידלה לעולם
שוקה תודה,
פוקח עיניים …