ד"ר שושני
מידי פעם מגיעים אלי סיפורים שיד הגורל הבלתי מוסברת חתומה עליהם. אני מתייק אותם בקטגוריה של "קסם המקריות". ד"ר אהוד שושני הוא רופא מומחה באונקולוגית ילדים, ולפני למעלה מעשרים שנה הוא שהה שנתיים בהתמחות באדמונטון שבקנדה. והוא מספר:
ג'ודי נוימן הייתה נערה כבת חמש עשרה כשאושפזה עם לוקמיה חמורה במרכז לאונקולוגיה לילדים שבאדמונטון, המשרתת כמיליון מטופלים. כצעיר הרופאים במחלקה, נוצר ביננו 'קליק' ונפשותינו נקשרו. ג'ודי התעקשה שרק אני ארכיב לה את עירויי הדם ורק לי היא נענתה לכל הבדיקות המכאיבות ולביקורים הרפואיים.
לאחר סידרה של טיפולים קשים המליץ הצוות הרפואי על השתלה של לשד העצם, כאפשרות יחידה להצלתה, והמלצנו על הטיפול בוונקובר. למרות שהתהליך שם עבר כשורה, ג'ודי לקתה בזיהום קשה, מערכותיה קרסו והיא נפטרה. בכאב רב קבלנו את הבשורה. הייתי אז רופא צעיר, לא מורגל עדיין לאובדן, וכאילו להכביד…גם הקשר עם האֵם נותק. הנחתי שאולי כעס היה בה כלפינו… הרי אנחנו המלצנו על ההשתלה.חלפו כמה חודשים.
אנחנו בסוף חורף 1992, השמיים היו כחולים באותו היום אבל עדיין הטמפרטורות מקפיאות וערימות שלג ענקיות התנוססו בכל פינה. אני עם רעייתי ואמי בנסיעה בַּרכב, ורעייתי קולטת בזווית עינה שלט “GARAGE SALE” ומפצירה שנעצור ונַראה לאמי מְכירה שכזו. בינתיים החמצנו את הפנייה והמשכנו. גרג' סייל בצפון אמריקה היא תופעה פופולרית של סוף השבוע, בה אנשים מוכרים במוסך הבית שלהם, ומכאן השם, פירטי ריהוט וביגוד ישנים במחירי מציאה. הבטחתי שבשלט הבא שיכריז על מכירה שכזו נעצור, וכך עשיתי.
שלוש נשים נעימות-סבר הציעו מרכולתן הביתית על רחבת הכניסה למוסך שלהן. בכמה דולרים קנתה רעייתי סט של בובות חג-המולד ואני קניתי מכשיר טלפון עתיק יומין.
ברכב, בהמשך הדרך, השתעשע בני עם הבובות ואז, כמוצא שלל רב, הוא פלט: "תראו מה מצאתי." הוא שלף טבעת יהלומים מוכספת שנטמעה בשוגג בקפלי הבגד של אחת הבובות. לא ידענו להעריך את שווי הטבעת אבל כאנשים מהוגנים שבנו ללא היסוס על עקבותינו כדי להחזיר את האבדה. הנשים הנחמדות ששם לא זיהו את הטבעת כשלהן, אבל אז…
"חכו רגע" אחת מהן אמרה, "הבובות הללו היו של נכדתי. בתי בקשה שאמכור את הדברים שלה כדי להקהות את המועקה.""מה… מה המועקה? מה עם נכדתך?" שאלתי בהיסוס, חושש מהפלישה לַפרטיות.
"לפני כמה חודשים היא נפטרה מסרטן. בת חמש עשרה הייתה."
לקחתי נשימה ארוכה: "מה שמה?" שאלתי "אני רופא… אונקולוג ילדים."
"ג'ודי נוימן… ג'ודי נוימן." הדהדה והדהימה אותי התשובה.
שבוע לאחר מכן הטלפון שלי מתעורר לחיים.
"ד"ר שושני?" היה זה קול של אישה. מיד זיהיתי. אימהּ של ג'ודי.
"אני כל כך שמח לשמוע את קולך." גמגמתי, "אני מקווה שכעסך פג."
"מעולם לא כעסתי." היא השיבה. "קשה היה לי לחזור לדברים מעברה של ג'ודי. ולפני שדמעות יחנקו את גרוני… חשוב לי שתדע, וסליחה שלא מצאתי לנכון לומר לך עד כה, שהיית המלאך של ג'ודי. היא אהבה אותך והעריכה אותך. סבתא של ג'ודי ספרה לי על הטבעת. ראה באיזו דרך נפתלת הגיעה לידיך הטבעת שלה… מכל האנשים בעולם, בדרך לא דרך, היא הגיעה אליך. אז שמור את הטבעת אצלך… אני מניחה שזה רצונה של ג'ודי ואולי תודתה… על רגעי החברות שהענקת לה…"
"והטבעת של ג'ודי" מסיים ד"ר שושני את סיפורו, "מעטרת עד היום את אצבעה של רעייתי… מעין תזכורת לנפתולי הגורל…"
(כך סיפר לי ד"ר אהוד שושני, מדגיש שהכול אמת לאמיתה וגם צרף לי תמונה של הטבעת הענודה על יד רעייתו. אני מצרף את התמונה בבלוג)
אני חושב שזה כבר הסיפור השלישי או הרביעי שאני מספר על טבעות. בכולן צף ועולה לו 'קסם המקריות'. היש 'קסם מקריות' כל שהוא בטבעות? ולוּ ד"ר שושני לא היה מחמיץ את הפנייה והיה נכנס בעקבות השלט הראשון שרעייתו ראתה – האם אז הוא לא היה פוגש בטבעת של ג'ודי?
קונפוציוס אמר פעם: "לדעת את מה שיודעים ולדעת את מה שלא יודעים… זו הידיעה לאמיתה." אז אסתפק בכך שאני יודע שאֵינִי יודע…
זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי,28 באוגוסט 2014
כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור שמתחת לתמונה להאזנה.
הטבעת של ג'ודי
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה שוקה שוקה,
הרי ידוע שנים כי "מקרה" בהופכי זה "ה' רקמ"
בתחילתו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, "במקרה" שמת סיפור המדבר על סליחה, על כפרה, על תודה.
הקב"ה מסדר ומארגן וגם כשזה לא נוח לנו (ג'ודי נפטרה, תקופות קשות עבורנו), אנחנו צריכים לזכור שלכל דבר יש סיבה ובע"ה הדבר הבא הוא שיעלה אותנו גבוה ויגרום לנו לחייך.
תודה על הסיפור, שמח על העיתוי (הלא מקרי!!).
שבת שלום וברכה עליך כל יום כל היום.
יהודה
נ.ב. גם עבורי, הסיפור הגיע שעה וחצי אחרי…. ממש בזמן.
איך שדרכי אדם מתהפכים!
פעם אתה עוזר לבת ואח"כ מקבל ממנה מתנה.
הלוואי והיתה בחיים וביכולתה לתת מתנה אישית.
יד הגורל הובילה למקרה נדיר כזה.
תודה שוקה על סיפורים נפלאים כאלה.
הי שוקה
אני מאמין בכוחה של המחשבה והאמונה
אותה אמונה ומחשבה הובילה לסיפור טרגי על סגירת מעגל, עם סוף טוב עצום ומרגש!
התכתבנו מעט בעבר ומידיי פעם אולי אתה אפילו מקבל ממני מיל כזה או אחר.
אני קורא את סיפוריך בשקיקה, לא אחת אפילו מזיל דמעה, לעתים סומרות שערותיי מהתרגשות והבלתי אפשרי הופך למציאותי ואמיתי.
בעולם זה כל אדם הוא בעל תפקיד, אני מניח שזהו תחביבך ולא עיסוקך.
הסיפוק מאותן תחושות וסיפורים להם אנו נחשפים ממלאים אותך ומעניקים לך את הכוח להמשיך וללקט את אותם סיפורים נוגעים.
עבורי ועבור רבים אחרים ביקום זה אתה שליח
תבורך
סופ"ש נעים
גיל
בחור צעיר בשם רביב שלח אלי את התגובה הבאה וקבלתי אישורו לפרסמה. וכך הוא כותב:
כנראה לכל אחד יש את סיפור הטבעת שלו או של אשתו. טבעות מסמלות קשר, זוגיות והן משפיעות כנראה על הרגשות שלנו .
אני חי בתאילנד וגם על הטבעת של זוגתי התאילנדית יש סיפור מעניין. קניתי לה יחד איתה, טבעת זהב. כל שלבי הקנייה היא לא דיברה, אני ידעתי בדיוק איזו טבעת אני רוצה לקנות לה. היתה לי תמונה בראש מדויקת לחלוטין של טבעת זהב שאני רוצה לקנות. מה זה רוצה – חייב, לא היה לי ספק בכלל בסוג הטבעת.
עברנו אולי 12 חנויות, בסוף באחת החנויות אני רואה בדיוק מה שרציתי. לא טבעת מיוחדת, לא יקרה במיוחד. טבעת זהב שככה ראיתי בראשי וקניתי.
התאילנדית שותקת (לא רגיל). חוזרים הביתה, היא הולכת לחדר של אמא שלה, מוציאה את הקופסא ומראה לה את הטבעת שקניתי. האמא מסתכלת, מתחילה לבכות, זוגתי גם מתחילה לבכות. אני נמצא בסרט ערבי של יום שישי…מה קורה?
ואז זוגתי התאילנדית אומרת לי : “תראה זו בדיוק אותה טבעת שאבא שלי קנה לאמא שלי” האמא מראה לי את הטבעת. וואלה , אותה טבעת בדיוק !
האבא נפטר לפני כמה שנים, לא הכרתי אותו, אבל דמותו תמיד מסביב…אולי יש דברים שמעבר למודע?
וזה הסיפור שלי על הטבעת… אני בטוח שלכל אחד יש סיפור טבעת משלו….
רביב
אשמח לקבל באופן קבוע את הזיקוקין
שלום שוקה
ושוב כרגיל הדמעות חונקות
תודה על סיפורים מחנכים. מלמדים, משפיעים ומוסיפים קומה נוספת
בבניין אישי של מהות היותנו
אדם
כל טוב
ושבת שלום
ציפי
שלום שוקה.
פשוט תודה על היפים והמרגשים.
בברכה ,
ניסן
מרגש מאוד….הדמעות זולגות.
בחיים אין שום מקריות! אני תמיד נדהמת לגלות ארועים מהעבר עם קשר הדוק לאירועי ההווה.
היי שוקה,
הרגע קראתי ונהניתי מהסיפור היפה הזה. אהבתי גם את הסיפור של הבחור הצעיר, רביב. מדהימות הן הדרכים הנסתרות מבינתנו.
שבוע טוב- ותודה.
איזה סיפור… ואני מכיר את ד"ר שושני ואני מכיר גם את אשתו. היא נולדה יום אחד לפניי באותו בי"ח, כך שיחד הלכנו לאותו גן ויחד למדנו באותו בי"ס תיכון. מקריות?