זיקוקין די-נור

האם נתינה מְדָבֶּקֶת?

את הסיפור הבא שלח אלי ראובן מגן. הוא לא ידע את המקור. הנה תקציר בשינויים קלים:

גדלתי במשפחה דתית מרובת ילדים להורים טובי-לב שדאגו לשמור על חום ומשפחתיות.  לא היינו משפחה שהפרוטה מצויה בכיסה ברוחב-לב ובכל זאת נהגו הורי לצאת איתנו לחופשות בארץ, במגבלות התקציביות שלהם. לא היה לנו אז רכב, והורי דאגו לשכור מיניבוס, או להזמין מיניבוס, עליו היינו מעמיסים אוכל ושתייה, הרי לא חלמנו אז על ארוחות במסעדות.

ואני זוכר את אותו הטיול לצפון שאבי החליט שנעצור בנתניה, נתמקם מול הים, ונאכל מהסנדוויצ'ים שהבאנו.
כשהגענו לטיילת, אחד מאֵחי ביקש לשירותים. אבי חיפש מסעדה/קפה באזור, מקפיד לחפש מסעדה כשרה. תשאלו בוודאי מה הקשר בין לעשות פיפי למסעדה כשרה – אז אבא היה מסביר שכאנשים דתיים, לא יאה שמישהו יבחין בנו נכנסים למסעדה לא כשרה. הרי אינו יודע שאנחנו נכנסים רק להשתמש בשירותים.

 

אז  אבא שלי ואחי נכנסו למסעדה כשרה, ובכניסה עצרה אותם המארחת. "כמה אתם?" היא שאלה.
אבי אמר: "אנחנו רק לשירותים, בני בקושי מתאפק".
היא היססה מעט, כנראה ההנחיות היו שלא לאפשר, אבל אז נכמרו רחמיה: "תעשו את זה מהר, זה מצד שמאל." היא זירזה אותם.

בדיוק כשאחי יצא מהשירותים הגיע אחראי המשמרת. הוא קלט שהם נכנסו רק לשירותים, זה לא מצא חן בעיניו, והוא פתח על אבי את הפה: "זו מסעדה, זה לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!"
אבי רצה להשיב שקיבל רשות, אבל הבחין בזווית עינו בצעירה שבכניסה כשהיא נבוכה ומכונסת בעצמה לנוכח כעסו של האחראי. בשבריר שנייה הוא החליט לגמול לה על טוב ליבה: "סליחה אדוני," הוא אמר לאחראי "אנחנו משפחה גדולה, תישעה איש, ובאנו לאכול כאן. אישתי והילדים מיד נכנסים."

ארשת פניו של האחראי התרככה והוא מיהר להתנצל: "הו, סליחה, אינך יודע אדוני כמה נכנסים לכאן בלי רשות לשירותים… אני כבר מארגן שולחן יפה בפינה למול הים…"

הופתענו כשאבא בא לקרוא לנו מהמיניבוס. איני זוכר מתי אכלנו אי-פעם במסעדה. תשעה איש במסעדה, זה בוודאי לא סכום מבוטל.

נכנסו, משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול רם, לא לאכול בידיים. לא היינו מורגלים. כשהגיע התפריט, אני זוכר את אבי מעיין ופניו מחווירים, כנראה מהמחירים. הוא התעשת מהר, והזמין ארוחה מכובדת לכולנו. ובכלל לחזות בהורי השמרנים כל-כך ישובים במסעדה, זה לא מחזה שהורגלנו אליו.

לקראת סוף הארוחה רמז לנו אבא שלא נבקש קינוח, ואז… עוד טרם שסיים את המשפט, הגיעה לשולחננו מלצר עם עגלת קינוחים וזיקוקים מתלקחים.

אבי ניסה להסביר לו שאנחנו לא היזמנו קינוח אבל אז, יש מאין, צץ מנהל המסעדה ופנה לאבי: "הקינוח עלינו, אדוני" הוא אמר והוסיף הסבר. "אחראי המשמרת הבחין בסיגל, המארחת שבכניסה, כשהיא בוכה. לאחר שיחה קצרה היא הודתה שהיא זו שהרשתה לכם להיכנס לשירותים. היא הבינה שלא רציתם שייגרם לה נזק, או חס וחלילה פיטורין, ולכן הזמנתם ארוחה לכל המשפחה הענקית שלכם, רק כדי שהיא לא תיפגע."

ואז הוא פנה לכולנו: "ילדים, כדאי שתהיו גאים באבא שלכם. תהנו מהקינוח שלנו."

 

בעודנו מתלקקים מהקינוחים, הגיעה סיגל בעצמה ובידה כריכת עור קטנה עם החשבון. היא הודתה לאבי בחום והלכה.

את הבעת פניו של אבי כשפתח את כריכת העור אשא איתי תמיד. לא היה שם חשבון. היה שם פרח… ופתק קטן ממנהל המסעדה: "לארח אנשים מסוגכם במסעדה שלנו זו זכות. איננו גובים כסף ממלאכים… סעו לשלום."

(שלח אלי ראובן מגן, מקור הסיפור אינו ידוע)

 

ממרומי גילי למדתי שמעשים טובים הם מְדָבְּקים. לפעמים רק מלקרוא על מעשה טוב, אתה גומל בהמשך במעשה טוב. מעשהו הטוב של האב בסיפור וההתחשבות שלו בזולת נגעו בסיגל, נגעו באחראי המשמרת ובסופו של דבר נגעו והשפיעו על נדיבותו של מנהל המסעדה. צאו וחישבו איזו השפעה הייתה לכך על ילדי המשפחה בהמשך חייהם.

וניזכרתי באימרה שציטט ד"ר חיים שפירא באחד מספריו והמיוחסת לבודהה: "הדברים היחידים שנשארים לנו, הם הדברים שנָתָנוּ…"

חג אורים שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

הערה לאחר הפירסום: מתברר שהסיפור אמיתי לחלוטין ומספרת הבת ולא הבן כפי שמועלה אצלי. בחור בשם איתי עמית שלח אלי הקלטה של חיים ולדר שמספר את הסיפור, ולאחר מכן מראיין את מנהל המסעדה ששמו מוטי קרוייזר (היום מנהל מסעדה בגאולה בירושלים שנקראת 'המסעדה'). אם אתם מזדמנים לשם, ברכו אותו….

"האם נתינה מדבקת?" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. להאזנה לחץ על הכפתור.

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.