הווה ועתיד
יתכן והסיפור של דודו טופז והטירוף של "להיות באור הזרקורים" "ולהצליח בכל מחיר" הוא ההֶקשר ואולי לא, אבל נזכרתי בקטע הבא מתוך סיפרו של ד"ר טל בן שחר, מרצה בהרווארד ובמרכז הבין תחומי בהרצליה, אשר מתאר מודל מעניין של ארבעה אבות-טיפוס תיאורטיים של אנשים, והכל בהקשר של אושר. אז איך אפשר להיות הטיפוס "המאושר"? הנה תמצית, על קצה המזלג, מהפרק:
הטיפוס הראשון הוא "המתחרה במירוץ להצלחה" – זה הטיפוס שנמצא כל העת במירוץ על מנת להצליח. הוא לומד להתמקד במטרה במקום בחוויה העכשווית ורודף כל החיים אחרי העתיד החמקמק. במידה רבה החברה עוזרת לכך מאחר ואיננו זוכים לגמול על ההנאה מהמסע עצמו, אלא מפני שהשלמנו בהצלחה מסע כלשהו. הייתכן שברגע שהגענו ליעד, שהשגנו את המטרה, אנחנו חשים הקלה , מעין שחרור מהמטלה, ואת ההקלה אנחנו מפרשים כאושר?
ההֵדוניסט (הנהנתן) – ההדוניסט מחפש עונג והוא עושה הכול כדי לספק את משאלותיו וכמעט שאינו מקדיש מחשבה להשפעות העתידיות. העובדה שכרגע נעים לו לעשות דבר מסוים מצדיקה בהחלט את עשייתו עד שהחשק הבא יתפוס את מקומו. הוא יוזם בהתלהבות קשרים חבריים ורומנטיים, אבל כשהחידוש פג, הוא ממהר אל הקשר הבא. ההדוניסט מתמקד רק בהווה.
הניהיליסט (ספקן קיצוני לגבי מה שקיים) – בהקשר של הספר הזה , ניהיליסט הוא אדם שוויתר על האושר, שהשלים עם האמונה שהחיים הם חסרי משמעות. אב טיפוס הניהיליזם מתואר כאדם הכבול אל העבר, כאדם שהשלים עם אי-האושר שלו בהווה ומצפה שהחיים ימשכו כמוֹת שהם גם בעתיד.
אז מיהו אם כן המאושר? המאושר (אב הטיפוס הרביעי) הוא אותו האחד שיודע להנות גם מההווה וגם מהעתיד. נכון שרווח עכשווי ורווח עתידי עלולים לעתים להתנגש – מפני שיש מצבים הדורשים וויתור של האחד למען האחר – אבל ניתן, במקרים רבים, להנות משניהם בד בבד. סטודנטים שאוהבים ללמוד, לדוגמה, מפיקים הנאה משלב הלמידה והגילוי וגם מפיקים רווח עתידי מפני שהלימודים יכינו אותם לקריירה. ביחסים רומנטים יש זוגות שנהנים מהזמן בצוותא וגם מהאפשרות לתת אחד לשני לצמוח ולהתפתח עצמאית. אנשים שעובדים בעבודה שהם אוהבים יתקדמו במסלול המקצועי, ובד בבד ייהנו מהמסע.
עם זאת תהיה זו אשליה לצפות לאושר תמידי כי הרי לעיתים כדאי לוותר על אושר/רווח עכשווי למען רווח עתידי גדול. עבודה שגרתית היא בלתי נמנעת בחיינו, ויש גם לימודים לקראת בחינות, חסכון כספי למען העתיד או עבודה של 80 שעות בשבוע כמתמחה. כל אלה אולי לא נעימים, אבל הם יכולים לעזור לנו להשיג אושר ארוך טווח. באותו האופן אין כל רע בתקופות קצרות של חיים כהדוניסט. ההתמקדות בהנאות הרגע, כמו השכחה העצמית, בטן/גב על שפת הים וצפייה בטלוויזיה, עשויות לרענן אותנו ולתרום לאושרנו אם הן נעשות במידה.
אז, המתחרה במרוץ להצלחה משלה את עצמו שאחרי שישיג יעד עתידי כלשהו יהיה מאושר; הוא אינו מכיר בחשיבותו של המסע (הוא עבד של העתיד). ההדוניסט משלה את עצמו שרק המסע חשוב (הוא עבד של הרגע). בשביל הניהיליסט, שוויתר הן על היעד והן על המסע אליו, החיים חסרי תועלת (הוא עבד של העבר).
השגת אושר בר קיימא תובעת הנאה גם מהמסע לקראת יעד בעל ערך בעינינו. אושר איננו ההגעה לפסגת ההר, גם לא טיפוס חסר מטרה על ההר; אושר הוא חוויית הטיפוס אל הפסגה.
(מתוך סיפרו של ד"ר טל בן שחר "באושר ובאושר" בהוצאת "מטר")
לכולנו יש כמובן צירופים שונים מהטיפוסים הללו, אבל יחד עם זאת כדאי לנו לבחון איך אנחנו מזיזים את עצמנו לכוון אב הטיפוס האחרון….קצת לכוון האמצע. לפי ד"ר בן שחר נהיה כנראה יותר מאושרים. כבר הזכרתי פעם שאמר מי שאמר, שאחרי מותנו תרשם על המצבה שלנו השנה בה נולדנו והשנה בה נפרדנו מהעולם. ובין שתי השנים הללו יהיה מקף שיסמל את כל 'הבלגן' של חיינו. כן, קו קטן אחד שמייצג את חיינו. מכיוון שאל "היעד" הזה בוודאי נגיע, אז כדי להשלים את נוסחת האושר שמציע ד"ר בן שחר, כל שנותר זה רק למצוא דרך להנות מהמסע על הקו הקטן הזה….
זִקּוּקִין דִי-נוּר (31)
שוקה, יום חמישי, 11 ביוני 2009
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
עדיין אין תגובות.
השארת תגובה