זיקוקין די-נור

הטנגו האחרון

זה לא מכבר חגג ידיד טוב שלי את יום הולדתו ה 60 . פשפשתי בחנות ספרים כדי לפנק אותו בספר מוסיף בּינה ונתקלתי בספרו של ד"ר חיים שפירא "על הדברים החשובים באמת".  חשבתי שבגיל 60 מן הראוי שהוא ייתן דעתו על "הדברים החשובים באמת" וגם צבען הארגמני העז של האותיות הגדולות שהתנוססו על הכריכה התאים מאד לידידי, האיש והאדום, אוהדה השרוף של הפועל ת"א. בעודי ממתין בתור לתשלום דפדפתי בספר, נראה לי מעניין… אז פינקתי עצמי גם בעותק. ד"ר שפירא, אגב, הוא אחד המרצים המבוקשים בארץ בתורת המשחקים. הנה קטע נחמד מהספר, שבוודאי יזכיר לכם כמה אנשים שאתם מכירים:

יש אנשים שחושבים שעצם העובדה שהם מתלוננים כל הזמן על כל מה שהם רואים או שומעים, הופכת אותם לחכמי הדור. יום אחד נסענו אשתי ואני עם זוג חברים לטייל באיטליה ונזדמן לנו לעצור ליומיים בוונציה. מהר מאד נוכחתי לדעת שחברנו לטיול הוא איש 'חכם' מאד, ותוך סיור בסמטאותיה החליט החבר לחלוק גם אתנו את חוכמתו הרבה.

הוא עדכן אותנו שוונציה מתפוררת ועוד 34 שנה – ‘גג’ – היא תעלם לחלוטין. אחרי שסיים לפורר את וונציה הוא הבהיר לנו שהביוב בעיר הארמונות והתעלות בנוי לא נכון (אני מקווה שאיש מכם לא הטריד את מחשבתו אף פעם בטיב הבניה של הביוב הוונציאני). ידידנו לא הסתפק רק בכך אלא גם החליט לידע אותי שהיין שהזמנו במסעדה יום קודם לא היה מבּציר 1997 כפי שביקשנו, אלא רימו אותנו והבציר היה של 2003 … וכך הוא קדח וקדח לי בראש והשתדל להרוס לאט ובנחישות את כל הרגעים היפים בטיול.

אך האיש שיודע הכול אינו יודע שגם אני יודע לא מעט דברים, ההבדל בינינו הוא שאני מנסה לראות את הכל באור בהיר יותר, רך יותר, נעים יותר. גם אני רואה שוונציה מתפוררת, אך בזה בדיוק סוד קסמה. בלאס וגאס ובמַקַאוּ בנו גם כן ונציות, שאינן מתפוררות, האם קסמן אותו הדבר?

הביוב לא בנוי נכון? הוא עובד כבר 800 שנה  – תן להם קצת קרדיט. מתי קניתם לאחרונה מוצר עם אחריות של 800 שנה? וכמובן שיתכן גם שרימו אותנו עם היין, אך אני לא אתן לדברים קטנים להרוס רגעים יפים שקשה כל כך לאסוף אותם. הרגעים הקטנים האלה באלבומי הזיכרונות שלנו הם כמעט כל מה שיישאר.

מאז אותו הטיול האיש מתקשר אלי מידי פעם לבדוק מתי ולאן אני נוסע בפעם הבאה. בכל פעם הוא זוכה לשמוע בדיוק את אותה התשובה: "אוּפּס, בדיוק חזרתי עכשיו מטיול."
זה היה הטנגו האחרון שלנו.

(מתוך הספר "על הדברים החשובים באמת" של ד"ר חיים שפירא בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן– כל הזכויות שמורות)

ובוודאי נתקלנו בחברים כאלה במסעותינו, שלא לומר, עם יד על הלב, שאולי גם אנחנו כאלה. אני מתכוון כאלה שמרבים להתלונן, ש'חופרים' בראש לאלו שאתנו ומשווים להם עם טיולינו המופלאים מהעבר, וכאֵלה שרואים הכל דרך הכסף, וכמובן החכמים מכל אדם.

ונזכרתי בסיפור ישן, שמיטיב לסַפּרו דני הרצוג ידידי, על איש שלווה אלף שקלים מחברו בהבטחה שתוך שבוע- 'גג' – הוא ישיב לו את החוב. חלף השבוע.  "תזכיר לי כמה אני חייב לך?" הוא שואל את חברו. החבר מזכיר לו בנימוס, ואז הוא מבקש: "עשה עמדי חסד. תן לי עוד אלף ובשבוע הבא – 'גג' – אחזיר לך את הכל."
השבוע חולף, והאיש שוב מבקש את החבר לרענן את זכרונו לסכום חובו.
"הרי אתה חייב לי אלפיים שקלים כעת." אומר לו החבר.
ושוב האיש מתנצל אבל אם החבר ילווה לו עוד אלף הרי בשבוע הבא – 'גג' – הוא ישיב לו את כל שלושת אלפי השקלים שהצטברו. החבר טוב-הלב שוב פותח את ארנקו. שבוע לאחר מכן הם נפגשים. "רענן את זכרוני, כמה אני חייב לך?" שואל האיש כמו תמיד. והחבר למוד הניסיון אומר לו הפעם:
"לא, אינך חייב לי מאומה. איני זוכר שאתה חייב לי משהו. תודה… בַּיי…" ומסתלק לדרכו…

אז מה… שמהסיפורים הללו ניקח שצריך להתרחק מאנשים שואבי אנרגיות, או שמא גם לנו יש משהו להטמיע ולשפר? 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (70)
שוקה, ממדריד ספרד
יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

"הטנגו האחרון" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל – לחצו על התיבה למטה

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.