הצלחה – האמנם?
יום אחד אני מקבל מייל מיובל עילם, מנהל מרכז חינוכי בהרצליה, שאיני מכירו. ציפור קטנה לחשה לי שהוא בחור ערכי ומיוחד הידוע כמכין תיכוניסטים לצבא, ליחידות קרביות. הוא כותב לי שאת הפעילות השבועית עם חניכיו הוא מסיים בשיחה על פרשת השבוע ומשלב בכך סיפור עם חוכמת חיים. אלמוג, חניכתו, החלה להוסיף סיפורים משלה. הנה אחד מהסיפורים שליקטה:
דוקטור ג'ים אדוארדס הוא מנתח מוערך מאד בקהילת הרופאים. נחשב כמומחה בניתוחים סבוכים שאחרים הגדירו כחסרי סיכוי. מתמחים התחרו ביניהם כדי לעבוד תחת שרביטו וללמוד ממנו.
ד"ר אדוארדס בילה שעות ארוכות בבית החולים ועשה שם לילות כימים. בית החולים הוקיר את מסירותו והעמיד לרשותו לשכה שכללה גם חדר שינה קטן ושם… 'בקודש הקודשים'… כך כינו את החדרון עובדי בית החולים, הוא היה מנציח ומשמר את הצלחותיו המקצועיות. על המדפים בחדרון השינה הוא היה מציב תעודות הוקרה שקבל על עבודתו ועל טכניקות ניתוח חדשות שפיתח. היו שם גם צנצנות עם גידולים שהסיר בניתוחים מורכבים ושהאנשים שהחלימו נתנו לו כמזכרת עם תגיות הוקרה.
באחת השנים נבחר כריס להיות מתמחה אצל ד"ר אדוארדס. כריס השתדל להיות צמוד אליו כמה שיותר, כדי למצות את ההזדמנות שנפלה בחיקו. הערכתו למנחהו הלכה וגברה ככל שלמד מקרוב את פעלו, שכלו וחריצותו הרבה.ויום אחד נקרא ד"ר אדוארדס לחדרו של מנהל בית החולים. הוא שהה שם כחצי שעה ולכשיצא הוא נראה שפוף גוף ושפל רוח. כריס ניסה להתעניין אבל הדוקטור פטר אותו בניד ראש ללא מענה.
בערב כריס קפץ לבית החולים כדי לסיים בדיקה עם חולה. כשעבר ליד לשכת הדוקטור הוא הבחין שהתאורה דולקת. הוא דפק על הדלת ומשלא נענה פתח את הדלת הלא נעולה. בלשכה לא היה איש אבל הוא שמע רחש מחדר השינה הקטן – 'קודש הקודשים'. הוא הציץ לחדרון.עגלת אשפה סטרילית ניצבה במרכזו של החדר וד"ר אדוארדס שוטט ליד המדפים, שולח ידו ומשליך לתוכה מוצגים ומיכלים שהיו שם.
כשהדוקטור הבחין בכריס שעמד בפתח הוא מלמל אז כאילו לעצמו:"מנהל בית החולים הודיע לי שאיני כשיר יותר לניתוחים בגילי. אני יודע, זה מגיע בשלב מסוים לכל רופא מנתח." הוא שתק לרגע, חוכך באם להמשיך. היה ברור שכאבו רב.
"מאז שאני זוכר את עצמי, בית החולים והניתוחים היו מרכז חיי. אבל יש לי גם משפחה. והנה, לאחר שנים רבות רעייתי ואני נפרדנו והיא עברה עם שלושת ילדי למדינה אחרת. לא השכלתי להיות בעל טוב ואב טוב ומנתח מוצלח בעת ובעונה אחת. אתה מתבונן בכל תעודות ההוקרה והמיכלים שבחדר הזה שמייצגים את הצלחותיי ואתה מלא קינאה, בוודאי, כמו כולם."
הוא אחז באחת הצנצנות. "הגידול שמונח כאן הוצא בניתוח שארך תשע שעות… וגרפתי הרבה מחמאות. באותו הזמן… נערכה מסיבת סיום בית-הספר של בני הבכור." הוא השליך אז את הצנצנת לעגלת האשפה שבמרכז החדרון. "ותעודת ההוקרה הזו היא תחליף למסיבת יום ההולדת של בני השני… שהחמצתי גם כן." והוא השליך לעגלה גם את התעודה הממוסגרת.
"וזו מייצגת את יום נישואינו שהוחמץ…. וזו את החופשה השנתית מלפני חמש שנים… וזו את הכניסה של בני למכללה… את כולן החמצתי." וקולו של ד"ר אדוארדס הלך ודעך עם צלילי הזכוכיות הנשברות בתוך עגלת האשפה.
"אני מנתח מוצלח… " הוא אמר בקול שבור, "אולי בין הטובים שיש… אבל אני בקשר דל עם ילדי… כמעט ואיני מכיר אותם. את כל חיי ביליתי כאן. החדר הזה… 'קודש הקודשים' אתם קוראים לו… פסגת הצלחותיי לכאורה… הוא גם אבן המצבה של כישלונותיי כבעל וכהורה."
"אתה מתמחה מצוין," הוא פנה אלי בקול שקט. "אתה תהיה גם מנתח מוצלח. אני מקווה שאת השיעור האחרון הזה לא תשכח."
(קיבלתי מחניכה במרכז חינוכי בהרצליה בשם אלמוג. המקור לא ידוע)
ומעניין שלא הורה מיוסר שלח לי את זה אלא חניכה צעירה דווקא.
ג'ון לנון בשירו 'ילד יפה' כתב: "החיים זה מה שקורה כאשר אתה עסוק בתכניות אחרות." ובאותו הזמן ילדינו עסוקים בלגדול, אהובינו הולכים לדרכם ואולי לעולמם, חלומותינו נעלמים… ואנחנו עדיין עסוקים…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 20 במרץ 2014
"הצלחה – האמנם?" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
What a true and sad story, we spend a big part of our valuable time ,working hard, to have a good life to provide for our kids and we never get to have a life…
Something has to give, it's hard to be amazing at everything!!!
Thank you for sharing a valuable zikook, I shared it with my kids:))
Op
שוקה, הפעם תודה ענקית במיוחד,
זה לא רק הסיפור שהוא כל כך יפה, ועצוב, ומרגש, וגם מנחם, זה ממש הסיפור שלי, כמעט הייתי גם אני "שם"…, כמעט ויתרתי על הדברים הכי חשובים לי "תמורת" קרירה (לכאורה) מצליחה, ואז, ממש רגע לפני, בשניה האחרונה, עזבתי הכל, פתחתי לי עסק חדש ובזאת הרווחתי שוב את המשפחה שלי – ובגדול.
שוקה, אתה אדם כל כך מרגש, בורכת ביכולת של זויות ראיה מיוחדות, עם איכות מופלאה להעביר את זה הלאה.
פשוט תודה !!
שוקה
מרגש מאד ועם הרבה תובנות ולקחים לכל הקריריסטים שביננו
יקי פריד
שלום שוקה
כמה אמיתי,נכון,מציאותי,וכואב באותו מידה.
צריך לבוא משהו על חשבון ההצלחה כלום לא בחינם בחיינו.
תודה לך.
עירית.
אחת החולות של המאה ה 21 היא הרדיפה אחרי קריירה
כל אחד חושב שעליו להגשים את עצמו בקריירה
אנשים הפסיקו ללכת לעבודה על מנת לפרנס את המשפחה
לדעתי ואני מתייחסת רק לרפואה דר' אדוארדס ואני מקווה שישי עוד כמותו זרק את המזכרות מבלי לחשוב ולהעריך כל מזכרת כחיי אדם ובזכותו חיים כל אותם אנשים. נכון שצריך להקדיש גם למשפחה אבל ידוע שרפואה זה הבעל /האשה הראשון/ה ואחריהם זה המשפחה וכמו שאני מכירה משפחות של רופאים רובם יודעים זאת
וזוקפים זאת לזכות ולא לחובה.
שוקה שלום ויום טוב !!
ראשית לכל , זה ספור , ארוע , שנוגע בלב , תרתי משמע ,הרבה אנשים מקדישים את עצמם למשימה מסוימת בחייהם ומשוכנעים שאין בלתה , עד שהחיים עצמם טופחים על פניהם ,כי החיים הנכונים מחיבים איזון והליכה לקצוניות אולי מביאה להשגים אבל מצד שני "שוברת את הכלים" , ולהשאר בלי משפחה זה ההישג השלילי ביותר ,והרופא הזה "חרט" בנפש ילדיו גם מטעויותיו , " הורים לעתיד שימו לב" ,
שוקה , נגעת בנקודה מאוד חשובה ואפשר לפתח עליה הרבה שיחות , כל טוב והמשך בדרכך הפוריה ,
בידידות עומר !
שוקה היקר!
מאוד מרגש וכמה שזה נכון‚חייבים לשים גבולות לעצמנו ולא להשתעבד לעבודה שיהיה לך יום טוב
שוקה היקר הספורים שלך תמיד מרגשים מחדש.אני מכירה מקרוב מישהי
שקרה לה דבר דומה שמרוב שהיתה עסוקה בלהתקדם בעבודה שלה בבנק.הפסידה את בעלה.
שלום שוקה,
אני מכירה את הסיפור הזה כי הוא רץ ברשת, אבל אהבתי לקרוא את התגובות של האנשים הם גרמו לי כל פעם לחשוב אחרת ולהסכים עמם, למרות שהגרסות אף סותרות לגמרי אחת את השנייה. אינני זוכרת איזו תכנית ברדיו ומי זו השדרנית שתמיד אומרת בסוף כל דבר שהיא מסכמת – צריך איזון בדברים, צריך תמיד למצוא את שביל הזהב…ואני יודעת שזה הדבר הכי קשה שניתן לבצע ורק אנשים מועטים יש להם את היכולת הזאת, היכולת לנתב את עצמם בצורה ממצה וככה להישאר מסופקים בכל החזיתות.