זיקוקין די-נור

וימפל

את פרופסור שולה פרוש, לשעבר מנהלת בית הספר לריפוי בעיסוק של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי דרך ידידה קרובה. ממנה התוודעתי לראשונה למושג וִימְפֶּל. הנה הסבר מויקיפדיה: 'וִימְפֶּל הוא כינוי לבד שנעטף בו התינוק בברית המילה, ועל פי מנהג קהילות בגרמניה כשהגיע התינוק לגיל שלוש נתנה משפחתו את יריעת הבד מתנה לבית הכנסת כדי שישמש כאבנט לספר התורה. הוא היה מקושט ביצירות אמנות ונרקמו עליו שמותיהם של התינוק ואביו. רוב החיתולים נשרפו בליל הבדולח או הושמדו בשואה והמעטים שנשמרו נמצאים במוזיאונים בארץ ובעולם.' והנה סיפורה:

"ערב מלחמת העולם השנייה גרו משפחתו של אבי בקלן שבגרמניה. בשנת 1939 נשלח אבי עם 'הקינדרטרנספורט' לאנגליה, כך ניצל ואחר-כך עלה ארצה. סבי, סבתי ובנם הצעיר (אחיו של אבי) עזבו את גרמניה בשנת 1940 ואתם אִמהּ של סבתי (סבתא רבתא שלי). הם עלו על אוניית המעפילים 'אטלנטיק' בדרכם הארוכה ארצה. לרוע מזלם הבריטים לא אפשרו להם לרדת לחופי פלשתינה והחלו להעבירם בסירות בקבוצות קטנות לאוניה אחרת, 'פַּטריה', שיועדה לגרשם. סבתא רבתא שלי הועלתה על הסירה הראשונה, את האחרים התכוונו להעביר למחרת. סבתי הועלתה בבקר על סירה ובדרכה הקצרה בים, לנגד עיניה, ה”פַּטריה” התפוצצה וירדה למצולות, ואִתה סבתא רבתא שלי. לימים התברר שאנשי ההגנה חיבלו ב'פַּטריה' כדי למנוע הפלגתה אך לרוע המזל גרמה החבלה לטביעתה ולטביעת מעפילים רבים.

ומשיברי האניה הטבועה… צף אל פני המים ספר תורה שאיש לא ידע את מקורו. האיש שמשה את הספר מהים, העבירו לבית כנסת קטן – תל שלום –  בפרדס חנה, שם הוא אוחסן ולא היה בשימוש בגלל הנזק שנגרם לִקלף הספר מהשהייה במי-הים.

חלפו כשבעים וחמש שנה.

באמצע 2014 הוחלט להעביר את ספר התורה הזה, שנמשה מהים ושכב עשרות שנים כאבן שאין לה הופכין בבית הכנסת בפרדס חנה, למוזיאון למורשת השואה בכפר הרוא"ה. אשת הגבאי בפרדס חנה לקחה את הספר לביתה כדי לנער את האבק ממנו. היא הסירה בעדינות את ה'מעיל' מספר התורה… ולעיניה התגלה וימפל יפהפה הכרוך סביב הספר כמנהג יהודי גרמניה (וימפל להזכירם – אותו החיתול שכרכו סביב ספר התורה כשמלאו שלוש לתינוק). האישה, שכנראה לא הבינה במה מדובר, אבל הכיתוב, הרקמה והעיטורים משכו את תשומת לבה, הראתה את הממצא לבנה, קונסול ישראלי שנמצא באותה עת בחופשת מולדת. הבן מציץ בוימפל ובשם הרקום ובהתרגשות אומר לאמו: 'לא יאמן אימא, אני מכיר את השם של האיש שהוימפל הוא שלו!!'

"וכך," ממשיכה שולה ומספרת "אני מקבלת טלפון מאחי אלחנן גרדמן שנתבשר בהתרגשות שהוימפל הוא הוימפל של אבא שלנו. לא האמנתי למשמע אוזני. אבי יליד 1924, הוימפל הוכן שלוש שנים לאחר מכן כמנהג היהודים אז, דהיינו בשנת 1927 , לפני 87 שנים!! איך ומאין…?

 

סוף דבר – כיצד הגיע הוימפל של אבי לבית הכנסת בפרדס חנה? מתוך קטעי כתיבה ישנים של סבתי מצאנו תיאורים על העזיבה מקלן, וסבתי מציינת כי לקראת העזיבה אנשי הקהילה היהודית נתנו לסבי להעלות ארצה את ספר התורה העטוף בוימפל של בנו. סבתא רבתא שלנו שמרה על ספר התורה מכל משמר וכנראה שכשהעלו אותה על הספינה שהוטבעה, ספר התורה העטוף בוימפל היה חבוק בחיקה.

אבינו כבר אינו בין החיים ולא זכה לראות שוב את הוימפל בו הובא בבריתו של אברהם. אנחנו זוכרים כיצד היה מספר לנו בהתרגשות על זיכרונותיו, זיכרונות של ילד בן שלוש העולה עם אביו לכרוך את הוימפל שלו על ספר התורה. הוא לצערי לא זכה לראות את הוימפל שהוריו העלו ארצה, אבל אנחנו, בדרך עלומה, זכינו גם זכינו. ואנחנו במשפחה… החלטנו לחדש את מנהג הוימפל העתיק ואנחנו מעניקים לנכדינו וימפל אישי המעוצב על פי הוימפל שעוצב לאבי."

(כך סיפרה לי בהתרגשות שולה פרוש. אני מצרף שתי תמונות מהוימפל בבלוג)

נפלאות דרכי הגורל… כבר אמרנו?

יהי זכרו של יעקב מאיר בן אליעזר גראדמאן (אביהם של שולה ואלחנן) ברוך.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 14 במאי 2015

"וימפל" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון שמתחת לתמונות להאזנה.

ריקמת שם האב על הוימפל

חלק מהברכה הרקומה על הוימפל

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.