חלומות בקופסת פח
חג שבועות אמש…מגילת רות….סיפור מקסים על סולידריות ויכולת השפעה של נשים. רות המואביה ונעמי – ורות למי שלא יודע, הרי היא הסבתא-רבתא של דוד המלך. בעולם המודרני של היום השפעתן של נשים על הכלכלה כבר אינה שנויה במחלוקת, וידוע שנערות משכילות תורמות לשגשוג. לא רק שנשים משכילות הן יותר פרודוקטיביות אבל הן כמובן יגדלו ילדים בריאים ומשכילים יותר. והנה בהקשר הזה, של נשים השוברות מעגלי מוסכמות, ביקשה ממני רעייתי להקשיב לסיפור החיים המיוחד הזה של אם ובתה, שסופר באחת מתכניותיה של אוֹפְּרָה ווינפרי בארה"ב:
כילדה שגדלה בכפר מרוחק בזימבבואה, טֶרֶארָאי טְרֶאנְט חייתה בבקתה דלה ללא מים זורמים, ללא חשמל וללא תקווה לעתיד טוב יותר. "אני זוכרת את אבי מצביע על אחי וחבריהם בכפר ואומר: 'הם יהיו המפרנסים של מחר, ואותם צריך לשלוח ללמוד לבתי הספר. הילדות ממילא יתחתנו.'" היא מספרת.
נואשת ללמוד היא החלה כילדה קטנה לעשות את שיעורי הבית של אחיה, בהיחבא. היא למדה לקרוא ולכתוב בעצמה מתוך ספרי הלימוד של אחיה, אבל הסוד שלהם לא החזיק מעמד. המורה גילה זאת והתחנן לאביה שיאפשר לה ללמוד, אבל הוא סרב ואילץ אותה להתחתן כשהיא רק בת 11. כשמלאו לה 18 היו לה כבר 3 ילדים. כשהעיזה להעלות את רצונה ללמוד גם בפני בעלה, הוא היה מכה אותה. "התקופה הזו זכורה לי כסיוט מתמשך" היא מספרת.
בשנת 1991 הגיעה לביקור בכפרן אשה בשם ג'וֹ לָאק ששינתה את חייה לחלוטין. היא בקשה מבנות הכפר שישבו במעגל לחשוב על החלומות הכמוסים שלהם, משהו שרבות מהן לא חשבו שמותר להן לעשות. וטֶרֶארָאי זוכרת שהיא אמרה בבהירות שהיא חולמת לעבור לארה"ב כדי ללמוד, ושהיא חולמת להשיג תארים אקדמאיים, תואר ראשון….ושני….עד הדוקטורט.
אמא שלה, בניסיון לשבור את מעגל העוני, עודדה אותה להעלות את חלומה על הכתב, ולקבור את הנייר באדמה. "כך הם יצמחו ויגדלו." היא אמרה לה. והיא, בת עשרים באותו הזמן, העלתה את חלומה על הכתב, הניחה את הנייר בתוך קופסת פח מעוכה וקברה את הקופסה מתחת לאבן גדולה בשדה בו נהגה לרעות את עדרי הבקר. "לאישה חסרת חינוך החיים ימשיכו להיות מעמסה." היא כתבה בניר שקברה. "אני מאמינה באמת ובתמים בחלומות הללו שלי."
טֶרֶארָאי לא רק שברה את המעגל היא ריסקה אותו. בשנת 1998 היא עברה עם בעלה, ואז חמשת ילדיה, לאוקלהומה. 3 שנים לאחר מכן היא השיגה את התואר הראשון שלה בחקלאות. בשנת 2003 – בדיוק בשנה שבה גורש בעלה מארה"ב בגלל שהתעלל בה – היא השיגה את המסטר שלה.
ובכל פעם שעמדה ביעד שלה היא חזרה לזימבבואה, חופרת ומגלה את פחית החלומות שלה ומסמנת וי על כל יעד שהשיגה. בדצמבר 2009 – וטֶרֶארָאי כבר נשואה באושר בשנית – היא מימשה את חלומה הגדול ביותר, קבלת תואר דוקטור.
טֶרֶארָאי הפכה כמובן לסמל של תקווה בכפרה. היא שבה לשם בשנת 2009 ויחד עם אמה הם מעודדות ילדות ונשים לטוות את חלומן. "הסיפור הוא לא עלי," היא אומרת. "אלא על מה שהסיפור יכול להביא בעקבותיו."
אגב, אחיה האהוב, מספריו למדה לראשונה ואשר עד היום נותר הגיבור שלה, נפטר בינתיים ממחלת האיידס.
(כפי שסופר בתכניתה של אופרה ווינפרי.)
חסרים לי כמה דברים ברצף הסיפור. כיצד הגיעה לארה"ב בפעם הראשונה? היכן למדה עד אז, כשהיא מטופלת בשלושה או חמישה ילדים? אבל נראה לי שזה פחות חשוב. אז קחו מהסיפור הזה כרצונכם. את כוח הרצון של טֶרֶארָאי שידעה לשבור את מעגל העוני וחוסר ההשכלה שהייתה שרויה בו, ואולי…. אולי את חוכמתה הפשוטה של האם, האם הנבערת, שבאיזה אינסטינקט לא ברור ידעה לדחוף את בתה לרשום את חלומה על הכתב. כתיבת חלום או שאיפה, אגב, נלמדת כבר שנים כטכניקה בכל בית ספר למאמנים מתחילים, כדי 'להוציא חלומות מהארון' ולאפשר את מימושם. והנה, ראו זה פלא, האַם בחושיה ידעה זאת…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (55)
שוקה, יום חמישי, 20 במאי 2010
זוהי טראראי
"חלומות בקופסת פח" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל:
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור מקסים ומרגש .סיפור שאפשר לשאוב המון כוח ואמונה .אני
מחכה לשמוע את הסיפור בקולך מחר. תודה לך
רמונד
בהשראת הסיפור: יש גם לדעת לשאוף (עתיד), אך גם להנות מההווה, מהרגע, ממה שכבר התברכנו בו, ולאזן בין השניים.
גם אני הולכת לרשום את חלומתיי על נייר ו"לשתול" באדמה"… קיבלתי השראה חזקה. "אני הולכת להוציא את חלומותיי מהארון.
שבת שלום
כמו תמיד, השארת אותי עם חומר למחשבה.
הפעם זה קצת יותר חזק, יותר פמיניסטי, שם את הדגש על הכח האישי הנשי
כמו תמיד יופי!!!!!!!!
שלום שוקה,
אין ספק שאינטואיציה ודחיפה למצוינות אינה מבוססת על השכלה אלא על הדחיפה להצלחה בלבד, בעסקים/תעשיה אני קורא חזה "רעב" או "שבע". כל השנים סיפר לי אבא שלי על הפועל עוזר-מודד (יותר מאחד) שהייה להם במשרד, בקושי ידע לכתוב וכשהוא הייה קורא מטר, היו בודקים אותו אבל במקום להוציא כסף על טלפון סלולארי (לא הייה) או טלויזה ומותגים, הוא הוציא על חינוך ילדיו שהיום כולם עם תואר ראשון או שני.
ולכיוון אחר, דודתי (שתהיה בריאה) מקבלת יום אחד טלפון ממוזיאון יד ושם בו מודיעים לה כי מצאו את היומן שכתבה בזמן השואה, דודתי לא האמינה כי היומן נמצא בשלמותו. דודתי החביאה את היומן מתחת לעץ ליד בייתה, הוסעה ברכבות התופת וברחה עם אימה והסתתרה מספר שנים במתבן. ביומנה היו מאורגנים כל תולדותיה וחלומותיה לחיים טובים יותר. כיום לאחר קריירה אדירה כמרדימה, דודתי יכולה להגיד גם היא שחלומה לחיות ולהתקדם קרם עור וגידים.
ושוב, שוקה, תודה ששיתפת,
יהודה
שלום שוקה,
תודה על הסיפור המקסים
קראתי אותו על הבוקר יום ראשון לפני שנכנסת לקלחת העשייה.
כמו תמיד,מטען טוב לדרך עם אופטימיות שהחלומות מתגשמים…אם מאוד רוצים.
בברכה,
בלה
לכבוד שוקה,
סיפור של כוח רצון אדיר והאמונה שלך בעצמך- כן אני יכול, כן אני רוצה…אפילו השמיים אין להם גבול.טראראי, אישה מדהימה, לא רק חלמה, לא רק דיברה, כל חייה היו למען הייעוד שלה. עכשיו שהיא סמל, היא ממשיכה לפעול למען עזרה לזולת, כדי שיצליחו אף הם.האישה הזאת מתאימה בדיוק לציטוט החכם של הנרי ואן דייק:
"יש שאיפה רמה יותר מאשר לתפוס מעמד גבוה בעולם. שאיפה זו היא להשתופף ולהרים את האנושות מעלה אחת גבוה יותר".
תודה על הסיפור היפה, תודה ששיתפת, ממעריצתך- שולי ברק.
שוקה
בהחלט מעניין ומשאיר מזון לנפש
שמעון
כ-יאיר