כוחו של מגע
למרות שגידלתי ארבעה ילדים ואני צופה בילדי המטפחים חמישה נכדים ונכדות איני רואה עצמי כמומחה בהתפתחות של ילדים. אבל ידידה טובה שלי, גילה רבינוביץ, כן מומחית בַּתְחום והיא שיתפה אותי בסיפור המיוחד הבא:
לידה של פגים, היא מסבירה, היא בדרך כלל אירוע טראומתי לכל המעורבים – לאם, לאב ולתינוק שנולד בטרם עת. האם שאמורה להיות בהריון ארבעים שבועות וחולמת על תינוק שמנמן, ורדרד ומְלֵא לְחַיַיִם, אינה מעלה על דעתה את האפשרות שייוולד לה תינוק במשקל זעום של קילו, שעורו שקוף ודק ושיהיה מחובר מיד לצינורות ומכשור רפואי. האינסטינקט של האם הוא לחבק, לאחוז ולהיניק את הילוד וכל זה אינו מתאפשר בלידת פג כי הפג מורחק ממנה מידית ליחידה לטיפול נמרץ בפגים. ברב המקרים האם אינה מוכנה לאירוע מסוג כזה.
ב 17 באוקטובר 1995 נולדו קיריי ובריל כתאומות להוריהן היידי ופול ג'קסון. הלידה התרחשה בשבוע ה 28, דהיינו 12 שבועות לפני תאריך הלידה המיועד. מקובל בבתי חולים בארה"ב להחזיק פגים תאומים באינקובטורים נפרדים כדי למנוע העברת זיהומים. כך גם נהגו עם התאומות לבית ג'קסון במרכז הרפואי בעיר ווֹרצ'סטר שבמסצ'וסטס.
קיריי, האחות הגדולה יותר, שקלה כקילו והחלה מהר מאד לעלות במשקלה. אחותה, בריל, שקלה בלידתה קצת פחות מקילו ולא הצליחה לעלות במשקל באותו הקצב. היו לה בעיות בנשימה, בקצב פעימות הלב ורמת החמצן בדמה הייתה נמוכה.
לאחר כשלושה שבועות חלה הרעה פתאומית במצבה של בריל. האחות שבמשמרת הבחינה כי התינוקת החלה לחפש אויר לנשימה ופניה, ידיה ורגליה הדקיקות הכחילו. קצב פעימות לבה עלה והיא החלה לשהק, תגובה מובהקת המעידה על מצבה הלחוץ. הוריה הביטו בה, חסרי אונים, מבוהלים וחרדים לחייה.
האחות, גייל קאספאריאן, עשתה ככל יכולתה כדי לייצב את בריל. היא שאבה את מעברי הנשימה של הפגה והגבירה את קצב הזרמת החמצן לאינקובטור, אבל בריל המשיכה להתפתל בחוסר נוחות, קצב פעימות לבה הואץ ורמת החמצן בדמה ירדה לרמות מסוכנות.
גייל נזכרה אז בנוהל עבודה ששמעה עליו מעמיתה ושהיה מקובל בבתי חולים באירופה, אם כי לא היה נהוג בארה"ב. הנוהל המליץ על הַשְכָּבָה ביחד (double bedding) של תינוקות תאומים, ובמיוחד של פגים.
לגייל לא היה עם מי להתייעץ או לקבל רשות כי האחות האחראית נעדרה באותו היום. גייל ידעה שהיא מפרה את הנהלים אבל החליטה לקחת סיכון. "הרשו לי להניח את בריל ביחד עם אחותה" היא אמרה להורים, "פשוט איני יודעת משהו טוב יותר שאני יכולה עוד לעשות."
והאחות הניחה את הפגה המתפתלת באינקובטור לצד אחותה ממנה היא הופרדה מיד לאחר הלידה. ההורים והאחות נדהמו ממה שקרה. מיד כשדלת האינקובטור נסגרה בריל התכרבלה לצד אחותה ומיד נרגעה. תוך דקות קריאות החמצן בדמה היו הטובות מאז לידתה. וכשהיא נמנמה בשלווה שלא הייתה רגילה אליה מאז שיצאה לאוויר העולם, אחותה הגדולה, קיריי, כרכה את זרועה הדקיקה על גופה כאילו מחבקת אותה.
ובאקראי באותו הזמן הייתה האחות האחראית על הפגייה בכנס מקצועי וחזתה במצגת בנושא 'ההשכבה הכפולה'. "הייתי רוצה לנסות את זה בבית החולים שלנו" היא חשבה לעצמה, "אבל אני מניחה שיהיה קשה לשנות את הנהלים." כשחזרה לבית החולים היא פגשה את גייל וזו אמרה לה: "את חייבת להעיף מבט באינקובטור."
האחות האחראית עמדה נרגשת מול המראה של האחיות המחובקות. "נפלא" זה כל מה שהיא הצליחה לומר.
"הנוכל לאמץ נוהל חדש כזה?" שאלה גייל.
"בוודאי." אמרה האחות האחראית וחיבקה אותה.
מאז, יותר ויותר מוסדות רפואיים מאמצים את הנוהל הזה של 'השכבה כפולה' ונראה שזה מוריד משמעותית את ימי האשפוז של פגים.
שתי האחיות, אגב, חזרו לביתם בריאות ומתפתחות כשורה. גם בביתם הן המשיכו לישון ביחד… עדיין מכורבלות…
(פורסם ב Reader's digest במאי 1996 )
אז יש דברים שלעולם לא אבין. וגם אם הנחת היד של קיריי על בריל הייתה מקרית לחלוטין, האם יש צורך להמשיך ולהטיף על כוחו של חיבוק, על עוצמתו של מגע?
על משקל דברי הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט "אני חושב, משמע אני קיים" קראתי פעם שמישהו אמר – "אני נוגע, משמע אתה קיים." או אולי חזק יותר: "אני נוגע, משמע אנחנו קיימים."
התמונה שמצורפת בבלוג מוקדשת באהבה לכל האחיות שעושות מלאכתן באהבה
חג אביב שמח
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 29.03.12
"כוחו של מגע" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ עלהכפתור להאזנה.
"היד שהצילה"
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה יקר
אין לי סיפור על כוחו של חיבוק וירטואלי אבל הרגשתי ששלחת לי אחד כזה עם הספור הנפלא.
ועד שפעם ניפגש ואוכל לחבק אותך ממש (חבקנית כפייתית … יש דבר כזה)שולחת לך {}
וגם חג אביב מלא כל טוב
איילה
היי שוקה.
סיפור מרגש כרגיל.
מאחלת לך ולכל משפחתך חג שמח והרבה סיפורים רגישים בעתיד
אהובה רוזן
סיפור מרגש. על כוחו של המגע יותר ויותר שומעים. זכור לי שלמדתי פעם על ניסוי שנערך בבית יתומים לפני שנים רבות, כאשר בשתי מחלקות שונות קיבלו התינוקות טיפול משובח להוציא דבר אחד, באחת הרבו להרים ולחבק ובשניה נמנעו ממגע. הניסוי הוכיח שמי שחווה מגע התפתח והאחרים הלכו ודעכו. ידוע הקשר בין תאומים וכאן הוא בולט במיוחד.
חג אביב שמח
שוש
היי שוקה,
כתמיד הסיפורים שלך תמיד "נוגעים".
התמונה בסיפור הזה שווה אלף מילים
והיא ממש חלק אינטגרלי מהכיתוב עצמו.
מאחלת חג שמח,
אביב פורח ואושר תמידי
ריקי
בקשתי רשותה של לילי לכלול את התגובה ששלחה ישירות אלי:
שלום שוקה
יש לי תאומים (בני 32…)
הם אינם זהים, מיד עם לידתם דרך תינוקותם המוקדמת, ילדותם ובגרותם, הם נזקקו למגע אחד של השני.
כתינוקות שכבו במיטות נפרדות (מגיל 3 חודשים ואילך) אולם עד היותם ילדים בני 5 נהגו לחבר את "קצוותיהם": בירכיים, מרפקים, עקבים וכד', אחרת לא יכלו להירדם.
משגדלו, היו שבים מבית הספר לסשן של האבקות מדומה, ורק משמלאה מכסת המגע היו נגשים לשולחן לארוחת צהריים. ללמדך שהרעב למגע רב מהרעב לאוכל.
גם היום כשהם בוגרים – הקשר הסימביוטי ביניהם מפליא. ו-כן, יש ביניהם קשר טלפתי, ממש כמו שמספרים על תאומים זהים.
כנראה, שהמגע הפיזי מכיל בתוכו אלמנטים נוספים שאיננו מודעים להם.
לאור העובדה שאיני מספרת סיפורים משובחת כמותך, אני מקווה שהצלחתי להעביר את מה שהתכוונתי.
תודה על התוכניות הנפלאות.
בברכה,
לילי ילין
מימי לא נהניתי כך מסיפורי תינוקות. נהניתי מכל מילה ואעביר לכל ידידי.
תודה
שוקה,
כרגיל, סיפור שנוגע בנימי הנפש שלנו.
גם אצלנו זה עובד, אישתי ואני מאוד רגועים ונעים לנו כשאנו ישנים מחובקים (ואיננו תאומי או קרובי משפחה).
שבת שלום והרבה בריאות ושימחה, יהודה
הסיפור על התאומות מרגש עד דמעות, מה גם שנולדה לי נכדה (בזמן ובמשקל נאות והיא כבר בת ארבעה חדשים) היום ביליתי איתה חמש שעות תמימות. וכשחזרתי הביתה פתחתי את הדואר האלקטרוני, ומה רואות עיני? את הסיפור המרגש הזה על התאומות הפגיות שחום ואהבה היה המתכון שלהן לחיים. שבת שלום
אין כמו מגע
טוב זה לא חכמה אני במקצועי מטפל במגע : שיאצו עיסוי רפואי
כך שבעצם כל היום כל יום אני נוגע ונוגע ונוגע…………..
סיפור מופלא ונהדר
והתמונה….
חג שמח
יולי
מידי שבוע אני מקשיבה בשקיקה לתכנית שלך אצל שמעון פרנס.
הפעם החלטתי להגיב מאחר ומאוד התרגשתי.
כלתי סיגל עובדיה היא אחות בפגיה בבית חולים קפלן, ושלחתי אליה את הסיפור.
בנאמנות אמשיך להקשיב לתכניות ולפינה שלך אצל שמעון פרנס.
תודה.
שוקה שוקה שוקה היקר,וואי..וואי…וואי…תודה רבה על סיפור מדהים כל כך מיוחד כל כך מרגש כלכך וטהור מאוד…עם מילה ענקית "חיבוק" משמעותית מאוד מאוד בחיים פשוט מקסים עד דמעות..גם חווה אלברשטיין כתבה את השיר הנפלא שמדבר בעד עצמו "כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק" אני מצטטת:"להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק ,תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות יש לקחת בין הארוחות ועם הארוחות כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק".
אמשיך ואצטטת עוד שיר מקסים,מיוחד עם מילה המשמעותית "חיבוק"
טל שגב ויעקב למאי כתבו את מילות השיר והזמר ישי לוי שר בעוצמות על אני מצטטת:"האחת שלי שתיי עיניי מבקשות שתהיי איתי הידיים רוצות עוד ח י ב ו ק – א ח ד !את מביאה אותי להיות חזק. ב-2 השירים אנו חשים את עוצמת המילה שמחברת מתינוקות עד לאנשים קשישים המכנה המשותף = כולם זקוקים לחיבוק ,חיבוק מרפא כל מכאוב .
סיפור מרגש.
טוב שבתי החולים כיום פתוחים לשינויים וחידושים גם ביחס אם ילוד. כבר לא מפרידים את האם מהולד מיד אחרי הלידה כמו שנהגו בשנים קודמות. הנה עוד סיפור מענין שהקרבה הפיזית בין אחים מוסיפה לבריאות לא כל שכן לאם.
הסיפור הגיע אלי במייל קראתי גם את שאר הפוסטים שלך שכתובים בכשרון רב ומעניינים מאוד. ואשמח להמנות על מכותבך.