להוקיר
זו לא פעם ראשונה שחולפת בי מחשבה עד כמה קלים אנחנו בהעברת ביקורת ובהשמעת תלונות וכמה חסכנים אנחנו בהעלאת ערכו של האחר, ובפניו.
באחד הקיצים האחרונים עשינו ביקור של שבוע באירלנד, רעייתי ואני ועוד זוג קרובי משפחה. מדינה שסבלה שנים ממצוקות כלכליות ונעורה לחיים בשנים האחרונות וכרגע שוב סובלת. פנינה מעניינת לשהות ולבקר בה. אבל מכיוון שזו לא פינת תיירות, הרי שזה לא הנושא.
בעיירה קטנה על צומת דרכים, איני זוכר את שמה, עצרנו לצהריים. נכנסנו לפאב/מסעדה קטנה ומקומית ובחרנו שולחן עץ פינתי שקַרני השמש שחדרו מהחלון נחו עליו. היה קר בחוץ. בעודנו ממתינים למנות שיגיעו מהמטבח נכנסה למסעדה אשה מקומית דוחפת לפניה עגלת תינוק ומלווה בבתה כבת העשר. הילדה פתחה את הדלת הפנימית, נעמדה ואחזה בדלת, במֶחֱוָוה ג'נטלמנית, ואִפשרה לאמה להיכנס עם עגלת התינוק בנוחות. בדרך כלל אתה רגיל שילד פורץ פנימה, עסוק רק בעצמו, או לחילופין נצמד בביישנות לרגל ההורה כחושש ממקומות שאינו מכיר. אי אפשר היה להתעלם מהתנהגותה המנומסת של הילדה.
שוחחנו בינינו עד כמה יפה המחווה ועד כמה, כפי הנראה, הכול עניין של חינוך. קרוב המשפחה שאתנו זרק לחלל האוויר: "למה אנחנו משאירים זאת לעצמנו, בואו נאמר זאת לאֵם ונחמיא לה!"
בציניות, אולי רגילה, לא חיזקנו את ידיו במיוחד, ובינתיים הגיעו המנות, התרכזנו באוכל ושכחנו את האם ובנותיה. בעודנו עוטים את המעילים ומתארגנים ליציאה, סיימו גם האם ובנותיה את ארוחתן הקצרה וגם הן קמו לצאת. התנהגות הילדה הייתה שוב מרשימה. היא רצה לדלת ראשונה, פתחה את הדלת ואִפשרה לאמה שוב לעבור בנוחות עם עגלת התינוק.מתברר, אם כך, שזה לא היה מיקרי ומכיוון שהיינו קרובים אליהן חברי הפעם כבר לא התאפק. אני מניח שהוא התכונן לכך כבר קודם. הוא פנה לאם ואמר לה:
"ברשותך, גברתי. תראי… אנחנו תיירים פה, איננו מקומיים…. אבל לא יכולנו שלא לשים לב להתנהגות הכול כך מנומסת של בתך, אני מתכוון כשפתחה והחזיקה לך את הדלת. ובכלל… הטבעיות שהיא עושה זאת…מקסים. רציתי להחמיא לך על החינוך כאֵם, ולבתך על התנהגותה. כהורים היה לנו כיף לראות את זה."
האם הסמיקה מעט, הציצה בבתה בחיוך של גאווה והודתה לנו.
איזו השפעה הייתה לשיחה הזו על האם ובתה?
כשהיינו ברכב שוחחנו על כך, איך לא. לא על התנהגותה של הילדה אלא על כמה אנחנו ממעטים להחמיא מכל הלב, על התנהגות חמה, על חברוּת, על הורוּת, על נימוס. באנגלית משתמשים במילה To acknowledge, נדמה לי שאין מילה במשמעות הזו בעברית. אבל הכוונה היא להכיר במעשה או אולי להוקיר… איני בטוח. ידיד בשם אבּי שילון סיפק לי פעם הבחנה מעניינת שנחרתה בזיכרוני מאז – מחמאה על "איזה בגד יפה את לובשת היום" הופכת למשמעותית שבעתיים כשהיא מתחלפת למשהו כמו "אני אוהבת את הטעם שלך בלבוש". וכאשר הכרה כזו באה ממקום אמיתי, מפרגן, חישבו כמה זה מעצים את הצד השני, עד כמה זה מרחיב את הלב ואת הנשמה. אני עצמי זוכר דברי הוקרה ששמעתי מאנשים לגבי עצמי, לפני שנים, ואיני שוכח אותם. הם כאילו ונצרבו בתודעתי.
מי אני שאומר, אבל… התגברו על המבוכה ועשו זאת יותר… זה משנה את רמת הקשר בין אנשים.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (57)
שוקה, יום חמישי, 17 ביוני 2010
"להוקיר" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל:
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה אתה איש רגיש וכל כך מקסים (רק לפי הקול שלך, סגנון הדיבור שלך וטון דיבורך וכמובן תמונתך) קשה שלא להיות מעריצה שלך.
אני מזדהה עם הסיפור עד 'הטיפה האחרונה'. אין כמו לפרגן זה עושה טוב לשני הצדדים, אז למה לא?! אינני מבינה אנשים שקשה להם עם זה. תחרות אולי זה דבר בונה, אבל שיתוף זה בונה בצורה הכי חיובית והנכונה שיכולה להיות בעולם.
שתהיה לך שבת נהדרת- מעריצה מכל הלב, שולי.
היי שוקה יקירי
ראשית אני מצטרך לכל מילה של שולי.
אתה באמת אדם מיוחד ומקסים, חכם ובעל נסיון חיים עשיר במיוחד.
שנית, אכן סיפור מדהים, כהרגלך.
מעריץ מספר 2.
יואב.
שוקה, החלטתי ליישם את הפואנטה של הסיפור הנוכחי וכל יום לתת לפחות שתי הוקרות , אחת (לפחות) למישהו מחוג מכרי ואחת (לפחות) למישהו לא מוכר. וכבר כתרגיל – הסיפור שלך ומוסר ההשכל שלו , גורמים לנו ועקב כך לעולמנו , להיות מקום שיותר נעים לחיות בו. ועל כך קבל את הוקרתי !
שי
שלומות לך שוקה!
מידי יום חמישי, אני מחכה להגעת הזיקוק השבועי וכרגיל נהנה ומחכה לשבוע הבא.מגיע פרגון לשמעון פרנס, אשר בזכותו, בהאזנה לתכניתו, נחשפתי לזיקוקיך.
את הזיקוקים אני שולח גם לילדיי ונכדיי. מדוע שאחסוך מהם הנאה שכזאת?
שבת שלום ולהתראות בזיקוק הבא.
ישראל גור אריה.
אני פשוט לא מאמין, כמה אפשר להשתפך….
שוקה,
כרגיל, אתה פוגע ברגשות ומדריך לדרך נכונה יותר ואנושית יותר.
בשיח הישראלי בו קשה לאנשים לתת פירגון מהלב, ובוודאי לא בפומבי אני מגלה כל פעם מחדש עד כמה זה חסר ועד כמה אנשים מוקירים פירגון זה ומעריכים אותו.
מיהודה, מעריץ מספר 3 (מתוך אלפים)
שוקה
לאדם כמוך נאמר:תודה על נוחכותך בחיינו.
כל סיפור עם היופי שבו עם התובנות ממנו
סיפורים שנותנים לי חומר למחשבה שאפשר גם
אחרת יותר טוב יותר נעים.
המשך להנעים את קוראך ומאזינך
רמונד
המגיבים הקודמים לפני אמרו לך בדיוק מה הם חשים כשהם קוראים את הזיקוקין שאתה שולח לנו, והתודות לשמעון פרנס ניתנים גם ממני. גם אני, כקודמי, שולחת לכל הנמענים שלי את הזיקוקין ואנחנו מדברים על כך גם בטלפון… אבל בעניין של המחמאות רציתי לומר לך שני דברים: הראשון: שמתי לב שבתקופת הבגרות שלי ובהיותי צעירה, לא "ידעתי" לתת מחמאות כי המחשבות שלי היו, ברובן, שליליות… ברגע ששיניתי את צורת המחשבה למחשבות חיוביות (בצורה עקבית)הפכתי להיות "נותנת מחמאות" אמיתיות שכן אני רואה יותר בקלות את החיובי בכל דבר ובכל אדם וכך, המחמאות "זורמות" לי בקלות. הדבר השני שרציתי לומר הוא: קרה לי שנתתי מחמאה ו"חטפתי" צעקות וכעס… לא האמנתי שזה יכול לקרות לי… אבל – מה לעשות – גם אנשים כאלה קיימים בעולמנו… אז אולי צריך להכיר ולדעת מי ה"עומד מולנו" לפני שנותנים לו מחמאה… שלא יתפרץ עלינו והמחמאה תשיג את התוצאה ההפוכה מהכוונה החיובית שבה ניתנה… חומר למחשבה…
חזק ואמץ והמשך להאיר את השמיים הישראליות בזיקוקין שלך בכל שבוע…
שוקה תודה על תובנות יום השישי ותרבות השיח שלך. במשוב יש בושם וכגננת אני מאמינה בנתינת משובים כול הזדמנות. מכורך העשייה הרגל זה קיים גם בחיי היום יום שלי ואכן בד"כ המשוב יוצר משוב נגדי , מאין נתינה היא קבלה.
שבת שלום שולה
שוקה, הנה זה בא: ההערכה האמיתית על היכולת שלך לשים לב לדברים קטנים המתרחשים סביבנו ולחלוק אותם איתנו.
זאת יכולת אדירה והעובדה שאתה משתף אותנו מראה על הרגישות שלך לסובבים אותך.
אני תוהה מדוע הדברים הקטנים שכל כך חשובים לתחושות החיוביות של בני אדם מפליאים אותנו כל פעם מחדש? הרי אם אנו מודעים להם ואנו מתפעלים מהם אזי מדוע שלא נתנהג כך?
הסיפור המוכר על עובד שמגיע למקום עבודתו מוקדם ומחנה את רכבו בחניות רחוקות מהשער כי יש לו מספיק זמן להגיע לעבודה בזמן ומשאיר את החניות הקרובות לשער לבאים מאוחר כדי שלא יאחרו…
שבת שלום,
בלה
אני מחפשת את הסיפור על התפילין שנשמרו בכספת בבנק