'לראות אנשים, ולא דרכם'
את מאיר צוקר איני מכיר. באחד הימים הוא משתף אותי בְּמֵייל בסיפור שהשאיר בו חותם, מתוך הרצאה ששמע מיועץ ניהולי בשם ניב פרן. בהרצאתו מספר ניב סיפורון אנושי על מפקד טייסת בחיל האוויר. נשביתי גם אני לַסיפור וממה שעולה ממנו, הרי אני איש שרסיסי ניהול אנושי תמיד מְצָווים עליו: 'העבר אותנו הלאה'.
אז הגעתי לאותו מפקד הטייסת, סגן-אלוף נ', שהיום כבר משרת בתפקיד פיקודי אחר בחיל האוויר, וסיכמנו שניפגש לקפה. הוא מגיע בבגדי ספורט, מנצל את הפגישה כדי לרוץ מעט בבקר. ממרומי גילי הוא נראה לי צעיר, כאילו סטודנט באוניברסיטה. 'ציפיתי לצדעיים כסופים ממפקד טייסת, ועוד בדימוֹס… כמעט והצדעתי…' חשבתי מִמוֹרְדוֹת דרגת הרב-סמל-מתקדם שלי (בדימוס…).
'אני לוקח אותך כעשר שנים לאחור.' הוא מספר לי. 'אני אז רב-סרן, סגן-מפקד טייסת. רותי (שם בדוי) הייתה פקידה בטייסת, ששירותה היה מאד בעייתי. אשדודית, שאמהּ נפטרה בגיל צעיר, מערכת היחסים עם אביה הייתה מורכבת, יחסיה בטייסת טעונים, חברותיה מועטות, ותיפקודה בינוני ומטה.
שוחחתי עם השליש שלי כמה פעמים על רותי, ויחדיו החלטנו לעשות כל מאמץ לשמרה בטייסת. הדרך הקלה הייתה לשחרר אותה מהטייסת ומהצבא, אבל ידענו ששיחרורה בטרם עת יהיה מכה לא קלה עבור המשך דרכה. לשנינו גם היה חשש כבד, לאור מערכת היחסים שלה בבית, ששיחרור מהצבא ידרדר אותה. למרות העדרויותיה התכופות, עדיין הצבא והמדים היוו לה מסגרת תומכת.וכך מידי פעם הייתי מזמן אותה לשיחות, עוקב אחריה, אוחז בציפורניים שתשלים שירות מלא.
חודש לפני שיחרורה זימנתי אותה. הצעתי שנערוך לה מסיבת סיום, כמקובל בטייסת, אך היא סירבה בעקשנות.
"מה את רוצה לעשות לאחר השיחרור?" שיניתי נושא.
"אני לא באמת יודעת." היא השיבה.
"ובכל זאת…?" המשכתי לנדנד, "באיזה עיסוק עתידי את משתעשעת בחלומותייך?"
"אולי להיות סַפָּרית." היא פלטה.
למחרת הרמתי טלפון לידידה טובה שלי, אשדודית, ושאלתי אם תוכל לארגן יום סיור במיספרות הטובות באשדוד. סיפרתי לה את הרקע.
כמה ימים לאחר מכן הזמנתי את רותי ללשכתי וצירפתי אותה אלי למסע המיספרות באשדוד, מהמובחרות שיש. היינו עוצרים ליד כל מיספרה, נכנסים – ידידתי, רותי ואנכי במדים. היינו מבקשים לשוחח עם בעל המספרה, הייתי אז מציג את עצמי כסגן-מפקד הטייסת, מספר להם על שאיפתה של החיילת שלנו שמשתחררת, ושואל/מבקש שיאותו לקבל אותה להתמחוּת כדי ללמוד את המקצוע. ההיענות, כמובן, הייתה כמעט מוחלטת. לא כל יום מגיע מפקד בכיר בצה"ל למיספרה עם בקשה מוזרה כזו עבור פָּקוּדה שלו.
בדרכנו חזרה אמרתי לרותי: "יש לך כמעט עשר הצעות עבודה. תבחרי את מי שנראה לך, ותתחילי לאחר השחרור."
רותי השתחררה. לבקשתה לא נערכה לה הרמת כוסית.
לפי סיפורי האגדות צריך היה להיות 'הפי-אנד' ורותי מתחילה לעבוד במספרה, והיום היא ספרית צמרת. החיים אינם בדיוק אגדה, אבל בכל זאת הסיום היה חיובי. רותי החלה לעבוד מיד לאחר השיחרור באחת המספרות וחודש לאחר מכן התקשרה וביקשה שנערוך לה הרמת כוסית בכל זאת. לא היססנו לרגע, והגם שחלף כבר חודש מהשיחרור, ערכנו לה בטייסת מסיבת שיחרור קטנה. עד כמה שידיעתי מגעת היא לא מועסקת כספרית היום, אבל היא עובדת באופן סדיר ומתפרנסת בכבוד.'
(כך סיפר לי סגן-אלוף נ')
"מה אתה חושב היום, על הדרך שבה פעלת אז?" אני שואל את נ', "אתה יודע, אני מגיע מעולם הניהול. מנהלים מבוגרים ומנוסים ממך לא היו נוהגים באסרטיביות שכזו."
"מעניין שאתה שואל." הוא עונה לי. "אני זוכר שכבר אז תהיתי אם פעלתי נכון כמפקד. יצאתי אמנם מאזור הנוחות המקצועי למהלך אנושי, אבל האם זה היה נכון ואפקטיבי על חשבון אלף ואחד נושאים מקצועיים שעמדו אז על סדר יומי כסגן-מפקד הטייסת?
"ומה אתה חושב על הלבטים הללו היום, לאחר עשור שחלף?" אני מגיב בשאלה.
"אני חושב שהייתי פועל כך שוב…" הוא עונה לי בשקט.
וכשנ' קם ופסע לדרכו, הפעם הצדעתי לו במחשבותיי…
ונזכרתי בדבריו של האלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר שאמר פעם: "המנהיג פועל בקבוצה, לא לבדו, עם אנשים שצריך לראות אותם, ולא דרכם!"
אז התורה עברה כנראה לדור ההמשך. כן ירבו מפקדים ומנהיגים שכאלה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 14 בפברואר 2019
"לראות אנשים ולא דרכם" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. (לחץ על הכפתור להאזנה)
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
תודה על עוד סיפור אנושי ועל ״רסיסי ניהול אנושי״ שהעברת גם אלי ושאני משתדלת להעביר הלאה…
שבת שלום.
ד״ש בבית
נתראה בצוותא
אהובה
לקרא ולדמוע איזו אנושיות איזה חומר של מפקדים גאווה.שבת שלום ותודה על הזיקוק
שוקה, נהניתי לקרוא עוד סיפור אנושי כל כך. שאפו למפקד שראה את פקודתו על כל מצוקותיה והראה לה את הדרך… מדהים עד כמה מחנך אחד, מפקד אחד או בכלל אדם אחד יכול להשפיע על דרכו של האחר.
שתהיה שבת שלום ותודה.
ריטה
מקסים, מקסים. מקסים ונוגע ללב…אעביר הלאה…איזה מפקד לדוגמא!
תודה שוקה יקר. ושבת שלום.
ככה זה כשעובדים עם הראש ועם הלב יחד.
המחשבה הזו עוזרת לפתור בעיות בדרך הטובה ביותר.
תודה שוקה.
היי שוקה,
כתמיד, גם הפעם, נהניתי מאוד מסיפורך.
זה מה שקורה כאשר מנהל/מפקד עובד מהראש וגם מן הלב.
מעטים הם שפועלים בדרך זאת.
תודה ובברכת שבת נעימה,
סיפור מרגש של קצין שעושה הכל להצלחת פקודו
ותענוג לשמוע ולקרוא את הסיפור
כפי שאתה מספר, תודה