לרוץ את החיים
הרבה נכתב על הצלחות, על מה מניע מצליחנים, ועל חשיבות הדחף, המיקוד והרעב כדי לכבוש את המקום הראשון. והנה שלחה אלי בּתאל, בתי, ספור קטן מאתר אינטרנט אנגלי הנותן זווית ראייה מעט יותר מפוכחת ומְאזֶנת. הנה בתרגום חופשי מאנגלית:
האגדה מספרת על בחור צעיר ואתלטי הרעב להצלחה, שניצחון לגביו הוא מרכז חייו והצלחתו נמדדה תמיד עפ"י כמות הניצחונות שהשיג.
יום אחד הוא הוזמן לתחרות ריצה בעירו הקטנה ומולו התייצבו נערים צעירים ואתלטיים גם הם. קהל רב הגיע לתחרות וביניהם זקן, סקרן וחכם ששִמעו של הצעיר המנצח בתחרויות הגיע גם לאוזניו.
התחרות החלה, הרצים היו צמודים זה לזה, אבל הצעיר שלנו בנחישות רבה ובדבקות במטרה, אכן חצה את קו הסיום ראשון. הקהל הריע בהתלהבות, הצעיר המנצח חש גאה וחשוב למול מִצהלות הקהל ורק האיש הזקן שמר על שלוותו.
ואז קרא הכרוז למרוֹץ השני, והצעיר התייצב מול רצים רעננים חדשים. המרוֹץ השני החל, ושוב, מול מתחריו החדשים, הבחור שלנו חצה את קו הסיום ראשון. קהל הצופים יצא שוב מגדרו. מי לא אוהב מנצח סדרתי הקורא תִגָּר על סף היכולת?
והחכם הזקן… עדיין שמר על איפוק, בעוד הבחור הצעיר, מבושם מתשומת הלב ומקריאות העידוד, בִּקש: "עוד תחרות. הביאו עוד מתחרים. נסו אותי שוב."
ברגע זה פסע החכם הזקן אל המסלול והציג בפני הבחור את מתחריו הבאים – על קו הזינוק התייצבו אשה מבוגרת ושברירית וגבר עיוור.
"מה קורה פה?" שאל האצן הצעיר, "אינך מתכוון לכך ברצינות?"
"תתחרה בהם." ענה לו האיש הזקן.
והבחור הצעיר, שרוח התחרות מפעמת בו ונושבת במפרשיו, יצא שוב לדרך.
הפעם הוא הגיע לקו הגמר למעשה לבדו, שני המתחרים האחרים נשארו תקועים כמעט בקו הזינוק. הבחור האתלט הרים ידיו בתנועות של מנצח, אבל הקהל הפעם… נשאר שקט… ולא הראה סימנים של השתתפות בהתלהבותו של הנער…
הנער פנה במבוכה לאיש הזקן כאילו ושואל: "מה קרה? מדוע האנשים אינם שותפים להצלחתי?"
"תשתתף במרוֹץ שוב," ענה לו האיש הזקן, "תשתתף במרוֹץ שוב… אבל הפעם סיים את המרוֹץ אתם ביחד. שלושתכם… סיימו ביחד."
האצן הצעיר חשב מעט, נעמד אז בתווך בין האישה השברירית והעיוור… ואז… הוא הושיט לשניהם את ידיו. לירי המזניק המרוץ החל והאצן הצעיר מהלך הפעם במתינות, מתון יותר משהלך אי פעם, עד שהגיע לקו הסיום וחצה אותו בצוותא עם מתחריו. הקהל שאג בהתלהבות, הצעיר חש שוב גאה וחשוב ואילו הזקן רק חייך ונד בראשו.
"למי בעצם הם מריעים?" שאל הנער את האיש הזקן, "למי מאתנו, מהשלושה?"
והזקן אז הציץ בעיניו של הנער, טפח בעדינות על שכמו ואמר בשקט: "נערי הצעיר, במרוֹץ הזה זכית בהרבה יותר מאשר בכל מרוֹץ אחר בו השתתפת, ועל המרוֹץ הזה הקהל מריע לא בעבור המנצח!"
(מתוך אתר אינטרנט אנגלי בשם "סיפורים למחשבה – רוג'ר דרלינגטון". כתב דארן אדוארדס)
וגם אני איש תחרותי שאוהב לנצח, ולא תמיד גם אני יודע לוותר או להפסיד. וחשבתי שיש בסיפור הזה משהו ממתן, שמזכיר לנו שלא תמיד הניצחון חשוב בפני עצמו, ואולי הניצחון האמיתי הוא בתחושת הסיפוק מהעזרה לאחר. אמר פעם מיכאל גרטנר, נשיאה של רשת החדשות האמריקאית NBC , כשציטט את אביו – "האם לא כדאי לפעמים ללכת את החיים מאשר לרוץ אותם?"
ואולי אתם תמצאו משהו אחר בסיפור…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (68)
שוקה, יום חמישי, 18 בנובמבר 2010
"לרוץ את החיים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
יפה ומעורר מחשבה…
כרגיל מקסים ומשאיר טעם של עוד.
לדעת להפסיד בכבוד ולפרגן למנצח חשוב יותר משכרון הנצחון.
מי שידע להפסיד בכבוד, ידע גם לנצח בכבוד ולא ביוהרה.
תמר שלחה אלי את תגובתה ישירות וחשבתי שדבריה מעלים זווית התייחסות מענינת נוספת. קבלתי רשותה להעלות את תגובתה בבלוג:
לשוקה שלום וברכה,
תודה, כמו תמיד על הזיקוקין.
לפעמים, בתרגום, הולך משהוא לאיבוד – ואיתו , אולי, חלק מן המסר' או מסר אפשרי נוסף.
הבחור – התחרה בערים גדולות, בעולם הגדול התחרותי, המנותק, והקר – התחרה בכל כוחותיו, וניצח. ואז הוא מגיע לעירו שלו, והיא עיר קטנה – הבית שלו. והוא לא מבין שכאן, בבית, הניצחון הוא הדבר הכי פחות חשוב. בקהל האנשים שאתה חלק מהם היכולת שלך לעבוד איתם (ולא מעליהם או לפניהם) היא הנצחון האמיתי – נצחון הביחד. כאן אין מקום לניכור ותחרותיות הקרה. כאן החום המחבר הוא הכח המניע ולא כח השאיפות האישיות האנוכיות.
וכשישוב הנער לעיר הגדולה והקרה… אם ישכיל, יבין שגם בדרך לניצחונות התחרותיים הבאים – שיתוף ועבודת צוות הם שיתנו לו את האנרגיה והכח להמשיך לאורך זמן. אחרת, ייוותר תמיד לבד, כשקו הסיום מאחוריו, כמנצח… או לאחר זמן… לפניו – כשאחרים יקדימו אותו…
שתהיה לך שבת שלום
תמר
שוקה היקר
עוד סיפור שפותח אשנב להסתכלות פנימית.
האם אכפת לי מהזולת? כמה באמת אכפת לי?
או שאנו נותנים בשביל ההרגשה שאנו טובים.
איתי עמית
שוקה,
ראשית כל הכבוד על התפוח שנפל ליד העץ, סיפור יפה הביאה לנו ביתך.
אין ספק שבעסקים האמירה "יד ביד" היא המתכון המנצח, כל אמירה בסגנון "אחרי" מביאה כך שיש LOSE LOSE לעסקים.
ככל שאני מחפש יותר, אני מוצא יותר ויותר עסקים ישרים, הגונים שהולכים בדך בה אני הולך ומכאן ששני הצדדים מרויחים, בסוף הדרך נוצר מצב WIN-WIN שטוב לשני הצדדים.
אחת הסיבות ששלחנו (אשתי ואני) את ילדינו לעסוק בספורט (איזה שהם אוהבים) היתה העובדה שספוט מלמד הרבה יותר מתרומתו לבריאות, הסיפור שלך מייצג לימוד זה.
תודה על השיתוף, תודה על הכל, יהודה
שוקה איש יקר,
מודה לך מאוד על סיפורים כה יפים, כה מיוחדים, כה שונים, שוב ושוב ושוב. הכבוד כולו שלי ואין לי מושג מדוע עד כה לא הגבתי או נכנסתי לבלוג זה. תקופה ארוכה ארוכה מאוד שאני פריקית של התוכנית של שמעון פרנס בימי שישי אחה"צ ולשמוע את קולך הערב והמיוחד עם הסיפורים האיכותיים והמענינים מחממים את ליבי.
ש.ש. צמד מנצח בגלי צה"ל .היו ברוכים
שוקה שלום ! אני לא מכיר אותך ,אבל המעשה שאתה מביא סיפורי חיים , הוא מאוד חיובי , ולמה ? בדור ש"האני" וההצלחה הכספית הם במרכז השאיפות , ישנו היחד , כי האדם מיסודו הוא ייצור חברתי , מהנסיון שלי ומהסתכלות על החיים לאורך שנים , במרבית המקומות שהחיים והנהול (כולל במשפחה)היו במשותף אחוז ההצלחה או הכספית או במטרות חברתיות אחרות , הן הרבה יותר גבוהות ,
אפילו אם תבדוק את ניהול המדינה לאורך שנים ,ואני בתור חבר קבוץ יכול לאמר בבטחון מלא , שזה הגורם היסודי של התפרקותם של מרבית הקבוצים !!
תודה רבה על הגרוי שאתה מעורר . בידידות עומר
תודה שוקה
מרגש כרגיל,ולא פחות מרגש כל המגיבים.
לי המרוץ מזכיר את הקידמה המחורבנת (זה בביטוי העדין ביותר שמצאתי. סליחה) שהשתלטה על כל חלקה טובה והפכה את החיים מסביב לכאוס אחד גדול
ההחלק השני של הסיפור מראה שעם הכוונה נכונה (גם כמו שאתה עושה) אפשר למצוא קצת שפיות
שוב תודה וערב טוב
שלום לך שוקה היקר ומזל טוב לרגל יום הולדתך ה – 65 או כפי שאתה אמרת: "יום הולדת ה שש-בש….
אני תמיד נהנה לקרוא את הדברים שלך רק אחרי שאני שומע אותך בתוכנית של פרנס. יש חשיבות רבה לטונציה וההטעמות שאתה נותן בסיפור.
אנו נמצאים במרוץ של החיים ושוכחים לרגע שאפשר גם ללכת ולא חייבים לרוץ. הסביבה שאנו חיים בה מכתיבה לנו את הקצב.
אני ניזכר בערגה רבה בביקורים שלי בסיני לפני 20-25 שנה בהם ישבנו עם חברים שעות ארוכות עם הבדואים שחיים עפ"י שעון חול, הכל רגוע ויש זמן לכל דבר. לפני כ 15 שנה שירתתי בחיל האוויר בבסיס עובדה שליד אילת וגם שם החיים היו בקצב המדבר. המרוץ הזה גורם לנו לפספס הרבה דברים חשובים שלא רואים כאשר אנו הולכים. צריך להאיט את הקצב, להסתכל סביב, להרוויח את הסביבה ולהינות ממנה. לתרום לסביבה וגם לקבל ממנה.
בברכת שבת שלום ותודה רבה
השייח'
לשוקה היקר,
קראתי בהנאה את התגובות לסיפור המרגש, שהותיר אותי עם דמעות. מכולם החכמתי והרחבתי אופקיי. בדיוק השבוע הרב יובל הכהן אשירוב דיבר על זה שהחברה שלנו במצוקה נוראית ועלינו ללמוד – לרחם, לוותר, לעזור ובקיצור לבנות את הערכים החשובים והאמיתיים מחדש. אילן רמון ז"ל באחד ממכתביו כתב שהארץ שלנו זועקת לאנשים טובים, כך שבאמת צדק מי שכתב שצריך להסתכל מסביב באהבה כדי להרוויח את הסביבה וליהנות ממנה.
מזל טוב ליום הולדתך. אם בתך שלחה לך סיפור ויודעת את רחשי ליבך זה אומר איזה איש משפחה טוב הינך ואני יודעת איזה חבר נאמן אתה ואני מניחה שאתה גם בוס נעים לעובדים שלך ובכלל אני מברכת אותך שתמשיך להקרין אנושיות ולהפיץ אותה לכל עבר וכמה שיותר.
תודה – שולי.
יפה מאוד שוקה. אני רוכב להנאתי בשבתות על אופני הרים ברחבי ישראל. לעיתים עמיתי לרכיבה מהירים וקלילים ממני לעיתים אני מחכה להם. זו אומנם לא רכיבה תחרותית אבל תובנתי מהרכיבה שהתאמת קצב הרכיבה שלך לאחר והרכיבה יחד מעצימות את חווית הטיול: ניתן לפטפט מעט, לעיתים מישהו מבחין בדבר מה שהאחר לא שם לב , או הגשת עזרה בעת הצורך.
הסיפור תואם תובנה זו. אהבתי
חוץ מזה יום הולדת שמח ושנים רבות ,בריאות ומאושרות,
אייל
שלום שוקה
זה מזכיר לי סיפור (אמיתי) על ילד אחד מהכפר הקטן שלי, שבמסגרת תחרות ריצה בבית הספר היה קרוב לניצחון כשראה פתאום את אחד מחבריו נופל. בלי להסס הוא עצר את המרוץ, פנה לאחור כדי לעזור לחברו לקום. הוא היה אולי בן 8 או 9, גיל בו התחרותיות מאוד גבוהה. יאמר לזכות סגל המורים בבית הספר, שראו את המחווה ונתנו לו פרס על המעשה (אות החברות או משהו דומה) וציינו אותו מול כל בית הספר. בעולמנו התחרותי כל כך חשוב לפעמים לעצור ולראות גם דברים אחרים, לא פחות חשובים. אני מאוד משתדל לגדל את ילדיי על הערכים האלה ולהפחית באלמנט התחרותיות.
מאוד נהנית מספוריך,
אתה גורם עונג להרבה אנשים.
אל תחדל ו….מזל טוב!