מה שחשוב באמת
איני איש מובהק של עיתונים. את הקפה של הבקר אני מחלק עם העמוד הראשי (הרי צריך להתעדכן), מוסף הספורט (כי זה מעניין אותי) ומוסף הכלכלה (כי זה המקצוע שלי), ממש בזה הסדר. אם מישהו אחר בבית כבר מעיין בעמוד הראשי, אני בשמחה מתחיל בספורט. את החלק המרכזי של העיתון, ואת מוספי סוף השבוע כמעט ואינני פותח.
אני מניח שבדרכי זו אני מחמיץ הרבה מחוכמתם של הכותבים, כי הנה, בכל זאת, מצאתי תירוץ לעיין בכתבה קטנה של יאיר לפיד באחד המוספים של סוף השבוע, שדיברה אלי. הוא מדבר על תכניותיו לשנה החדשה:
זה קורה פעם בחודש לפחות. אני עומד איפשהו, מצויד בילד או בקרטיב, וניגש אליי אדם לא מוכר שמבקש לדבר איתי. "מר לפיד" הוא אומר בנימוס, "זה ייקח רק כמה דקות".
זה לוקח יותר, כי הוא רוצה לספר לי סיפור. לא משנה איזה סיפור. לפעמים הסיפור מעניין, לפעמים פחות, אבל הוא תמיד נגמר באותו משפט:
"כשאני אצא לפנסיה", הם אומרים, "אני אכתוב על זה ספר".
"אתה לא תכתוב" אני אומר, "ואם תכתוב, הוא לא יהיה טוב".
אני יודע שהתשובה הזו פוגעת בשמי הטוב כאדם מנומס, אבל זוהי האמת. מפני שכתיבה, כמו כל אמנות, היא דרך חיים, היא טכניקה, היא כלי שצריך לשכלל בזהירות ובסבלנות לאורך שנים. אף אחד לא חושב שהוא יכול להפוך לפתע בגיל 65 לפסנתרן קלאסי, או לפסל גדול. באותה המידה הם לא יהפכו לפתע לסופרים. לכל היותר הם יהיו חובבים מוכשרים.
כשאני מסביר להם את זה, אני רואה את האכזבה, לעיתים גם את הכעס. מפני שזה הדבר שהם אמרו לעצמם כל החיים. שהם יגמרו להיות סוכני ביטוח, או מדריכי יוגה, ואז ילכו לעשות את הדבר החשוב באמת, שעליו חלמו תמיד.השאלה הגדולה היא, למה הם לא עושים את זה עכשיו? אני מכיר בכך שכל אדם צריך להתפרנס, אבל אם הם חולמים לכתוב, שיישבו בלילות ויכתבו, שיסתובבו בעיניים אדומות כל היום, שלא יגיעו לארוחה המשפחתית עם דודה חנה, שייקחו דפדפת לחופשה בטורקיה, שיחזיקו טייפ קטן באוטו ויזרקו לתוכו משפטים נבחרים, שייעשו את מה שחשוב, לא את מה שקורה.
זה דומה קצת לכל המנכ"לים האלה, שפורשים מתפקידם ומודיעים שהם החליטו "להקדיש זמן למשפחה". זה תמיד נאמר כשהם בני חמישים פלוס, הילדים שלהם גמרו צבא והתחתנו, לנשים שלהם כבר מזמן אין סבלנות, הנכדים לא באמת זוכרים איך קוראים להם. המשפחה, מתברר, לא חשבה שהיא תוכנית חירום לְמקרה שישעמם להם. המשפחה המשיכה הלאה.אז זוהי ההחלטה שלי לשנה החדשה. לעשות מה שטוב לי באמת. לא להיסחף לתוך היום-יום, לא לקבוע עם מישהו רק כי הוא צלצל, לא להתבייש להגיד "אין לי זמן", כי באמת אין לי. הזמן שלי – ובמאה העשרים ואחת זמן הוא המצרך היקר ביותר – צריך להיות מוקדש למה שחשוב לי שאמת. הוא לא יחכה לשנה הבאה.
(יאיר לפיד, מוסף של "ידיעות אחרונות", יום שישי, 19.09.08)
אנחנו תמיד חיים את המחר ומאמינים ששם הכול יהיה יותר טוב. בתיכון "מתים" ללכת לצבא, אבל בצבא אנחנו סופרים את הימים להשתחרר. אחרי הלימודים אנחנו חולמים למצוא תעסוקה, וכשאנו עובדים אנחנו מאמינים שלוּ רק נפרוש נגשים אז חלומות. כרווקים אנחנו חולמים להינשא, ואז מתחתנים ("היום המאושר בחיינו") ואחר כך….רוצים להתגרש, ומאמינים בכל לב כי הזוגיות הבאה בוודאי תהיה טובה יותר. ובסוף….. אנחנו מתים.
וכל חיינו מתמצים במקף הקטן בין השנים הרשומות על המצבה. כן, בסופו של דבר המקף הקטן בין השנים
(2022 – 1940 ) הוא כל תמצית חיינו.
אז תיהנו ממה שיש ולא ממה שיהיה…. וממשו את החלומות מבלי לחכות למחר….
שנה טובה וגמר חתימה טובה
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (14)
שוקה, יום חמישי, 2.10.08
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
עדיין אין תגובות.
השארת תגובה