סיפורו של קרקס
הערת פתיחה – כבר שנים שאני שולח את הזקוקין הללו אחת לשבועיים בימי חמישי, לקראת סוף השבוע. לאחרונה פנו אלי מפיקי התכנית של שמעון פרנס בגלי צה"ל: "במטותא, שלח זיקוקיך לאחר שאנחנו משדרים אותם ברדיו ולא לפני… תן לנו זכות ראשונים." נעתרי לבקשה ומכיוון שהתכנית היא ביום שישי, אשלח מעתה את הזיקוקין אחת לשבועיים בימי ראשון.
ולסיפורנו – בדיוק השבוע, לפני 62 שנה, סירב אלברט איינשטיין לפנייתו של בן גוריון לכהן כנשיא המדינה בנימוק שהוא עסק כל חייו במדע ולא באנשים. והנה מישהו הפיץ באינטרנט מכתב שכאילו נכתב ע"י איינשטיין ומציע נימוקים אחרים לסירוב. הכותב (לפי אחד מהאתרים שמו יהודה כסיף) מסביר שהמטרה הייתה להמחיש עד כמה הנסיבות דאז והיום לא השתנו. ולמרות שזה אינו מכתב אמיתי ראיתי לנכון להציגו. הנה תמצית מ"המכתב":
לכבוד
מר דוד בן גוריון – ראש ממשלת ישראלקיבלתי אתמול את הצעתך לכהן כנשיא מדינת ישראל.
תודה שחשבת עלי, שהרי בניגוד לבעיות המדעיות בהן אני עסוק, ברור לי לגמרי שבניסיונותיך לארגן מדינה ליהודים אתה ניצב בפני כֵּאוס שלעולם לא ניתן יהיה לארגנו באופן שיטתי כמו שמדענים מבקשים לסדר את העולם. ועלה בזיכרוני מקרה מעברי הרחוק, עליו לא סיפרתי מעולם לאיש.
בילדותי הגיע יום אחד למינכן, בה התגוררנו, קרקס צועני ידוע ומפורסם. כשראיתי את המודעות המודבקות, ביקשתי מאמי שתיקח אותי לראות את הליצנים, האקרובטים ויורקי-האש. בצהרים, שאלה אמי את אבי בנמיכות-רוח, "הֵר איינשטיין, האם נשלח את אלברט הקטן לצפות בקרקס?"
אבא נשף את עשן המקטרת, והושיט לה טאלר במחווה של רצון טוב. המשרתת מריה רכשה כרטיסים להצגה האחרונה שהתקיימה בְּאוהל, בכיכר הכנסייה הגדולה במינכן.
הערב היה חלום. האקרובטים ריחפו, הליצנים התגלגלו בחול, הגמדים התיזו מים לקהל, הנמרים זינקו מבעד לטבעות האש ונערת הגומי הציבה רגליה מעל ראשה.
שבתי הביתה מרחף, אוחז בידה של מריה כדי שלא אמריא. ואז גמלה החלטה בלבי. לפני עלות השחר, ארזתי ספר תפילה קטן ובקבוק מים, טיפסתי על אדן החלון ודרך ענפי הבוקיצה השתלשלתי לרחוב. רצתי לכיכר רק כדי לראות את שיירת הקרקס משתרכת לאיטה אל הדרך הראשית. לא היססתי, קפצתי על העגלה האחרונה, כיסיתי את עצמי ביריעה ונרדמתי.
בשמונה בבוקר ישבו הורי לארוחת הבוקר. אבי הביט בכיסאי הריק ונקש במקטרתו. אמי צלצלה בפעמון הכסף והמשרתת מריה מיהרה אל חדרי הריק ובעיניים דומעות ירדה בריצה במדרגות, סופקת כפותיה.
דודתי הוחשה בשם המשפחה אל חדרו של המלמד מנחם-מנדל שצ'יריק. "אונזרע אלברט נעלם" היא אמרה "הנה לך זהוב ושש קופיקות של נחושת. לך וחפש."
מנחם-מנדל סילק את תלמידיו זבי החוטם ורתם את סוסו הזקן לעגלה המסמורטטת שלו. הוא נעץ מבטים בעוברים ושבים, תר אחר ילד יהודי קטן. הוא מיהר גם אל הנהר לשמוע שמא נמצאה גופת ילד טבוע בין גופות השיכורים. בייאושו עלה מנחם מנדל שצ'יריק על דרך המלך ויצא מהעיר. במרחק ראה הוא שיירת קרקס נעה לאיטה.ליטפתי את זנבות הסוסים, הצצתי אל הלוליינים, הבטתי בכלובי הנמרים, הגמדים הושיטו לי מִפִּתם אבל יותר מהכול משכה את לבי נערת הגומי בְּבִגדה המבריק. התקרבתי אליה….. כשלפתע חשתי סטירה חזקה בעורפי, ואצבעות גרומות משכו באוזני.
"הר אלברט איינשטיין, ביטע ?" שמעתי לחש ביהודית. וידו של מנחם מנדל שצ'יריק נחתה על פני בסטירה מצלצלת נוספת, ומוט החזרן שבידו הטיח בישבני מכות נאמנות.
"הולכים הביתה, נערי. אין ליהודי עניין בקרקס. יש עוד זמן עד שתתעסק עם נערות…." אמר מנחם מנדל באידיש, הטיל שק על ראשי ועולמי חשך.ידידִי היקר, הורי הלכו לעולמם בשיבה טובה. מנחם-מנדל שצ'יריק הלך לתנורים עם משפחתו, מריה כנראה מדליקה עדיין נרות בכנסייה, ואתה מבקש ממני להיות נשיא מדינת ישראל???
דוִד, מעולם לא שכחתי את אותה סטירה בעורף מהמלמד. איני הולך יותר לקרקס גם אם יובטח לי זהבו של השטן וגם נקטר מארוחתו של זאוס.
אני שמח לשמוע שירושלים, עירנו הנצחית, זו שחוברה לה יחדיו אחרי אלפיים שנות, הפכה לקרקס. אין ספק שתמצא שם מישהו מבין הליצנים, הגמדים ונערות הגומי שישמחו להופיע באור הזרקורים ולהציג את מומיהם לראווה. אחרי הכול, כך זה בקרקס.
אנא מסור לגברת פולה דרישת שלום חמה."זוּפּ מיט לוקשען" כמו שאכלתי אצלה, לא אכלתי מזה זמן רב.
בברכה,
אלברט איינשטיין
(שלחה אלי נורית גל-רכס)
ואדגיש שוב, המכתב אינו באמת מכתב מאלברט איינשטיין, אבל בוודאי יסכימו רבים, ללא קשר היכן הם על המפה הפוליטית, שהמטאפורה של קרקס על התנהלותה של מדינתו, לפחות מידי פעם, היא תחושה שרבים מאתנו חולקים.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום ראשון, 23 בנובמבר 2014
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
כרגיל מהנה
אדון אנשטיין היה עקבי
הוא גם לא יכול היה לקבל את תורת הקוונטים כי א-לוהים אינו משחק בקוביות
אצלנו כרגיל מגזימים
הילדים של השכן תמיד יותר מסודרים לא מאחרים וכו' וכו'
במדינות אחרות גם כאוס טוטאלי לנו זה רק לא מפריע
אז כול טוב
קותי
שוקה,
תודה על התזכורת. שלומית כהן-אסיף כתבה את השיר הכל כך מתאים הזה:
"פרפר בן יום שאל פרפר בן יומיים:
עד איזה גובה עפות הכנפיים?
אמר פרפר בן יומיים לפרפר בן יום:
גובה הכנפיים, כגובה החלום…"
שוקה יקר, שרק נמשיך לעוף הכי גבוה, כי בסוף נגיע לחלום.
כמה נכון! הליצנות חוגגת בארצנו וחוזרת וחוגגת.
אין דין ואין דיין- כל אדם עושה כרצונו.
מועל באמון הציבור, מועל בכספים וכו'.
סיפור נחמד שמשקף לא מעט את המציאות שלנו.
תודה שוקה.
עצוב, כמה עצוב, הרצל בוודאי לא פילל לקרקס האבסורד שמציג פה בארץ, ובוודאי שלא לזה התכוון כשאמר: "אם תרצו אין זו אגדה", זו לא אגדה, זה חלום בלהות!!!!
היי שוקה,
חיפשתי איזה סיפור בבלוג ולפני כן התחלתי לקרוא את הזיקוק הזה. כאב לי על הסטירה המצלצלת והמכות ש'איינשטיין' חטף, אבל הבנתי לאן מחבר המכתב חותר במכתבו- המציאות הזאת מקבילה למציאות של ארצנו ואני כל כך מצטערת על כך ואפילו מדוכדת… כאילו אין תקווה, אבל החיים ממשיכים והם חזקים ובדרך כלל מפתיעים לטוב. אהבתי את תגובתו של רונן ולקחתי את השיר שציטט של שלומית אסיף.
תודה על הזיקוק הזה.