שוקה שלום,

אין, אין על הסיפורים שגורמים לאדם לעצור לחשיבה והבנה של החיים, תודה מקרב לב.
הסבתא, בסיפורינו, מדריכה את נכדה לתוכן ולא לחיצוניות. להקשבה ולא ליהירות. למחרתיים ולא למחר.
אצלי זה מאוד מתחבר לשפויים שיודעים להקשיב למילת תמיכה ועיצה ולא אצים רצים אחרי "מה יש לשכן" או "איזה גאדג'ט חדש מוכרים".
כיום אני מישם את ההבנה שתמיד היתה לי שהכי חשוב זה האדם ולא החיצוניות שלו, הפנימיות השבירה, הסובלת, היום-יומית ולא הרושם החיצוני "אני ואפסי".

אין ספק שאומנותו של הנגר מוכיחות ש"הגודל לא קובע", כמו שצדקה הסבתא, אלא הפנימיות שלך שמובילה את הידיים הגרומות והשריריות או במילים השגורות אצלנו "רק מי שמנסה מצליח" ואנחנו מעולם לא הבטחנו שלא יהיו כישלונות.

בהערכה ובתודה, יהודה

שוקה יום טוב עם לחיצת יד !
קראתי את מה שכתב לפני , יהודה , "כל מילה בסלע" ,
בקצור , נהדר , והעפרונות !! משהו "לא מהעולם הזה "
כל טוב עומר

העיפרון כל כך בסיסי ופשוט עם כל כך הרבה איכויות. ההקבלה לבני האדם מרשימה ומעוררת השראה.

העליתי זאת לפייסבוק שלי, וברכתי את נכדי לשנת לימודים מוצלחת
מודה לך ומאחלת גם לך שנת לימודים מוצלחת , הרי אנו תמיד לומדים.
שבת שלום לכל המשפחה
רמה

מקסים ביותר, אני אדפיס את הסיפור ואתן לילדי לקרוא.
ובעיקר לבן הקטן שעולה לכיתה ט'.

שוקה, שוב תודה גדולה על הסיפורים המקסימיםץ

שיהיה לך סופ"ש נעים קריר ומהנה.

היי שוקה
תודה על הסיפור המאלף. אכן סיפור חכם ומעורר השראה. גם פסלי העפרונות מדהימים והרעיון של הא' ב' מקסים כשלעצמו. תודה לך. למותר לציין שאני כבר מחכה לפעם הבאה. כל טוב
שוש

לשוקה, (אם מותר לי לפנות כך)

יש לי בעייה מסויימת עם קואלו. נראה לי שהוא קצת "פילוסוף-בכוח", ואינו בוחל בהתחכמות. פעמים רבות רעיונותיו מעובדים באופן בלתי איטלגנטי.

גם אני סבורה שמה שחשוב באמת הוא ההקשבה פנימה, ואפילו איזו קנאות שלא תהייה מוחרשת מסאון מיותר ובגבבה (שאנחנו מלאים בהם על סביבנו). (האיכות הרביעית).

לעצור ולבדוק את עצמך, דעותיך, אמונותיך… חשוב ביותר. בלעדיהן לא תתכן צמיחה. ואכן העצמה משמעותית אינה נקנית אלא בסבל ובהתגברות. (איכות שניה).

באשר לשאר:
1. היד המובילה… צריך תבונה רבה לבחור בזו הנכונה…
3. המחשבה הבנאלית-משהו ששגיאות ניתנות למחיקה… לא קונה את זה. אם הן מעוררות מחשבה שמתוכה ישנו שיפור – זה טוב מאוד. אבל העפרון לא בדיוק חושב על זה.
5. השארת החותם – כאן יש ממש בעייה. החותמים המשמעותיים ביותר שהושארו בעולמנו בני אנוש התרחשו ע"י אנשים שטוב היה לו לא היו נולדים. אני מתכוונת לזורעי הרס השנאה והמנצלים את תום לב האדם הפשוט לצרכיהם. זה היה טוב לו היינו מדברים על החותם שהשאירו אחריהם באך, ברהמס, תומאס מאן וסטפן צווייג. אבל דומה שדווקא חותם זה נמחק בקלות רבה מידי ובלתי נסבלת… בדורנו ישנו חותם בל יימחה לגיבורי תרבות מעולם האופנה והרייטינג…

לכן, לא הייתי מאחלת לנכדי לדמות לעפרון המובל. גם כך העולם הזה מסרס די מחשיבה יצירתית וממקוריות.

עם כך, אני חייבת להודות שעל שולחני צנצנת ובה עפרונות רכים וחצי-רכים – ולצורך כתיבה. יש משהו במגע עם חומר הנכתב בעפרון שעושה אותו כאילו בלתי אמצעי… וכן. גם העפרון ניתן למחיקה (כמו העט) בקו ביטול חד וברור שמעבירים עליו.

מעשי האומנות בחודיהם של העפרונות – מביא אותי לאותה התפעלות מכל מעשה יצירה של האדם (למעט יצירת האמונות הדתיות.) אני מעריצה גדולה של אורך רוח הדרוש לאומנות זאת.

כך וכך החומר המובא על ידיך מעורר מחשבה, ואני קוראת אותו ושמחה שהוא מגיע לידי.
תודה!!

סיפור מקסים. ואם באמנות עפרונות עסקינן, הנה עוד כמה דוגמאות לגדולתו של האמן (ושל העיפרון):
http://www.google.co.il/search?q=pencil+sculptures&hl=iw&client=firefox-a&hs=rwO&rls=org.mozilla:en-US:official&prmd=ivns&tbm=isch&tbo=u&source=univ&sa=X&ei=AtBWTpfDFIephAeTgM2kDA&ved=0CEUQsAQ&biw=1440&bih=633

שוקה שלום
לדעתי זהו אחד הסיפורים היותר טובים שלך ועם יותר תובנות.
לדעתי יש בו קסם וחן רבים כיוון שהוא מתאים לכל אחד מילדינו,בכל גיל ובכל שלב בחייהם.
כיוון שהוא מאד מוחשי ונגיש-הוא מאד ברור ואומר הרבה.
לי יש ילדים בוגרים ואני חושבת שגם בגילאים אלו-הם ייהנו מהסיפור ומהדוגמא.
הסיפור מתאים בעצם לכל האנשים אותם אנו חונכים-בעבודה,בצבא,בלימודים ועוד.
אהבתי מאד והתחברתי אל הסיפור מאד.
תודה רבה על הסיפור הנפלא הזה ועל כל הסיפורים האחרים.מחכה לשבוע הבא.

שוקה שלום
כל יום שישי אני מאזינה בקשב רב לסיפור שלך-לדעתי הסיפור על העיפרון הוא פשוט נפלא.הוא מתאים למערכות יחסים של חונך וחניך בכל מקום ובכל מסגרת.סיפור נפלא עם תובנות רבות,מתאים ויפה בגלל הפשטות שלו,בגלל המוחשיות שלו ובגלל האמת שלו.אני כבר שולחת אותו לילדיי ולכמה מידידיי הטובים.
אהבתי מאד.תודה רבה -מחכה לשבוע הבא

אכן מעורר מחשבה, והתמונות – התפעלות.
בהשוואה, את הסטיילוס המודרני אין לחדד, אין לו מחק, אינו משאיר חותם, ולעתים תוכו כברו; נותרה היד המכוונת, שלרוב מאבדת אותו..
מזכיר גם את האגדה האורבאנית של פיתוח עט אמריקאי הכותב בחלל (אכן הומצא עט כזה), בעוד הרוסים בחרו להשתמש בעפרון.
תודה.

היי שוקה יקר,
שמעתי בהליכת בוקר את סיפורך-התמוגגתי.
קראתי את התגובות והזדהיתי לחלוטין עם תגובתו היפה והנכונה של יהודה יזרעאלי. כאילו לקח לי את התשובה. גם אם הייתי רוצה לא הייתי מצליחה לנסח זאת כל כך יפה וקולע כמוהו.
אני מעבירה זאת הלאה…
מקסים ותודה לך, איש הסיפורים הנפלאים.
מעריכה מאוד- שולי.

שוקה שלום

הסיפור, כמו האחרים, נהדר.
אבל הפעם סיפור ש "צריך ללמוד ממנו". צריך לעבור שנים רבות וארוכות
כדי להבין שיש ממי ללמוד, שצריך ללמוד ולחדד את האישיות כל הזמן,
שעושים שגיאות ושאפשר למחוק אותן,ואיך מוחקים שגיאה?
לא פשוט בכל גיל. בגיל צעיר קשה ממש.
אכן לבחור ממי ללמוד ואחרי מי לנהות – הרוב בוחרים בבנלי ובטריוויאלי , וקשה להתגבר ולשנות ולשפר במצב זה.
לגבי השארת החותם – אנחנו לא רואים את כל "החותמים" ה"טובים" והפשוטים שתורמים כל הזמן , והם הרוב,
הם נלקחים כברורים מאליהם. והרעים – הם הבולטים, הם תופסים כותרות, הם הענינים.
אבל העולם מתקדם כל הזמן,
סימן שהטובים רבים יותר.

תודה על הסיפור ועל התגובות

שלום שוקה,
הסיפור הושמע שוב לקראת שנה"ל הנוכחית, והזכיר סיפור אחר על עפרונות, הקשור בריצ'רד פיינמן הפיסיקאי (בהשוואה לאלכימאי 🙂
ראה למשל הקישור הבא, והספר אליו הוא מצביע:
http://www.newamericanman.com/reclaiming-yourself-part-1-stop-caring-what-other-people-think/
בתודה ובברכה,
איל.