זה מתחיל בזריקת טישו, וממשיך במסיבות הרס בבתי מלון, בגניבת חפצים מהחדרים,
בהכפשת שם ישראל והישראלים בכל העולם זה כבר בושה להגיד שאתה ישראלי…..
וממשיך בחוסר כבוד ל ״הדרתה פני זקן״, פעם אמרו ״חוצפה ישראלית״ כאילו זה משהו
טוב, היום זה הפך לדבר גס ומכוער ,גובל לפשע . נעלמה הבושה, וזה מדרדר ,לאלימות
של בני נוער, לדקירות ואין לזה סוף , אם לא נעצור את זה בחינוך טוב יותר.
בענישה ללא רחמים מי יודע לאן נגיע. אסור להסתפק באמירה ״יהיה טוב״

דן

כרגיל, שוקה, ריגשת,
יופי של סיפור ,והלואי שזה יביא לשינוי וכל אחד יהיה אדם יותר טוב ומתחשב בשני, בנימוס, בלי אגו, בלי מלחמות ,ואלימות, יישר כח , תמשיך כך
שנה טובה
שירה

הזכיר לי נשכחות מימי התיכון
גדלתי בבית של שוחרי ידיעת הארץ והטבע
בטיול שנתי, הלכתי והרמתי עטיפות שהיו מפוזרות בטבע
ראו זאת חברי לכיתה, הלכו לפני ופיזרו עטיפות

שבת שלום

לשוקה שלום-מאוד נהניתי מהסיפור שלך-לפני כמה שנים טילנו בשמורת טבע מערת הקשת-יוסף -כהרגלו הרים ניירות ודברים אחרים שהישראלי המכוער זרק בשביל. משפחה ערבית שהלכה לידינו שאלה אם הוא עובד של השמורה ותשובתו הייתה שהוא אוהב ארץ יפה ונקיה ולא קשה לו להרים והוא מטייל כמוהם. עכשוו הוא מחלים אחרי ניתוח קשה בפה ומחר אספר לו את הסיפור שלך-כל טוב ותודה מרותי מץ

הספור מרגש אך לא מבטיח דבר ממשי לחברה שלנו. כעם, איננו הולכים אחר ספורים מרגשים ככל שיהיו.
שימו לב למה שאמר הנער החכם הזה:
"אתה אולי ראית טישיו… אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי".
כדי שהחברה תשתנה הרבה אנשים צריכים לשנות תפיסתם.
וכפי שהוא מתאר, אמא שלו עשתה אצלו שינוי זה ע"י ספור כאביה של הסבתא בסוף כל יום. בספרה זאת לבנה חנכה האם וחינכה לבנה על רגישות לכאב הזולת.

זה לא קורה לעם שאין לו מנגנוני חינוך למבוגרים- מנגנונים שמגדילים הרגישות לזולת. כיצך תוכל לדעת שספורים נהדרים כאלה אינם אפקטיביים למרות שיש רבים כאלה והם מתפרסמים בערוצים מגוונים של תקשורת(לא רק אצל שוקה)?
פשוט מאד- תסתכל סביב ותראה מה שכיחות ההתחשבות בזולת ובמצוקתו.

וצר לי, שספורים מרגשים כאלו נוחתים רק בלבם של אנשים שכבר עוצבו במשפחה הגרעינית שלהם לרגישות כלפי הזולת וכאבו.
בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהליקוי מצוי במנהיגות העם, אלא מצוי בעם עצמו בכמעט כל פרט בעם שלנו. וזה לא שהישראלי מכוער. לפי הבנתי הוא פשוט נטוש מבחינת מנגנוני חינוך ומופקר לכוחם של מנגנוני פרסום, תקשורת שמשום מה מאמינה שחשוב מאד להצביע על כל קמט בפרצופו של מצולם וכל רפש בהתנהגותו- בנימוק שזה יכול לסייע בתיקון המצב. גם שמעתי ששקיפות עוזרת לתקן, אך הנסיון והמחקר מצביעים על דוגמאות רבות הפוכות. שקיפות ושיקוף של כשלים מחנכים לחיקוי לא פחות משהם מסייעים לתיקון. למעשה מספר ניכר של מחקרים מצביעים על השפעה שלילית גורפת של חשיפה ושקיפות של התנהגות לא ראויה.

אם באמת סיפור זה חשוב לכם, אז יש להרימו כפיסת ניר מהרצפה וללכת איתו ככוח מניע לקדם מנגנוני חינוך למבוגרים (שידעו לתת מודל לצעירים) בהמוניהם.

תנועת ה"קבלה לעם", בחרה להקים מנגנונים כאלו על בסיס חכמת הקבלה, והם יכולים לתת לנו מסגרת והשראה להמשך פעולה בנדון.

יש לי סיפור דומה
עבדתי באותו מקום שבו עבדה חמותך
והייתי נשאר לעבוד בערב וראיתי בחור צעיר שבא לנקות
והוא היה בחור עם מראה קצת מעוות אבל עשה את עבודתו. יום אחד המנהל גם נשאר וראה את המנקה על מראהו הבלתי נעים.
אחרי שסיים את עבודת הניקיון הלך המנהל לבדוק האם נשארו ניירות על הריצפה שהמנקה לא אסף כמובן שהוא מצא.
הלך להתלונן על המנקה ויותר לא ראיתי אותו.
מאז אני מקפיד לזרוק תמיד לתוך הפח כדי שלא יבוא מנהל נוסף להתגולל על עובד הניקיון.
הלקח הוא לראות תמיד על מי ישפיע מה שעשינו או מה שחדלנו מעשות
תמיד תהיה דמות אנוש שתספוג ממחדלנו.

שלום שוקה,

סיפור מרגש שאפשר ללמוד ממנו איך צריך להסתכל על החיים,

אהבתי את המשפט "טפס על הרים לא כדי ליראו אותך, אלא כדי

שתוכל לראות את האחרים"

שבת שלום שנה טובה ומבורכת

שוקה יקר,
עכשיו ישבתי לקרוא את התגובות לסיפור. הכי אהבתי וגם דמעתי מתגובתו של בן מנחם.
יום טוב- משולי.

בהמשך לתגובתו של בן מנחם, מעניין אם המנהל היה מעז להתלונן על הממונים מעליו או על חזקים ממנו.
מנהל רע ועלוב כמותו וודאי ידע היטב למי להתחנף…
לצערנו יש רבים בריונים כמותו במחוזותינו.
גועל נפש!

החיים הם גלגל….פעם אתה למעלה ופעם למטה…