רושם ראשוני
סינטייה אוֹזִיק, עיתונאית אמריקאית, טוענת ש"שני דברים לא ניתן להשיב לאחור – זמן ו… רושם ראשוני." פראנץ קפקא הזהיר מאידך – "הרושם הראשוני הוא תמיד לא מהימן." אז איך מתייחסים לרושם הראשוני?
הסיפור הבא הלקוח מסדרת ספרונים אמריקאית 'כחוט השערה', שהוצְאה לאור ע"י בחור ישראלי בשם איתן בטאט ורעייתו סטייסי. הנה תקציר בתרגום שלי מאנגלית:
"היא לא מוצאת חן בעיני," אמרתי לחברתי. "היה לי ממש בסדר ללכת כל יום לבית-הספר אתך, ללא מישהי שמסתפחת אלינו."
החדשה הזו נתפסה בעיני כאנוכית ושחצנית. הייתה יפה, עיניה ירוקות וגזרתה מושכת – כל הדברים שלא היו לי. מבטי הבנים ננעצו בה, מעולם לא בי. אלי פנו הבנים רק כשרצו להעתיק שיעורי בית, כי הייתי כמובן ה'חננה' הידענית, נערונת שנשיותה טרם הנצה. בהדרגה הסתבר שהיא גם מאד אינטליגנטית, וזה רק הֵפיח רוח במדורת הקנאה. פיתחתי אליה גישה מרירה, ששרדה משך כל שנת לימודינו הראשונה בתיכון.
יתכן שזה נבע מכך שלא הייתי יפה כמוה, יתכן ולא רציתי לחלוק את חַבֵרתי עם אחרת – לא הודיתי בכל אלה אז, אבל אני יכולה לראות זאת בבירור היום.
רושם ראשוני יכול להיות לגמרי שגוי, אבל הוא יכול לדבוק לנצח אם אתה נעול מחשבתית או מוּנע מקנאה. וכזו הייתי בשנתי הראשונה בתיכון. הֵנחתי לגבי החדשה הזו הנחות מחמירות מרגע שנחו עיני עליה. סיכוי של אחד למיליון שאשנה דעתי.
בשנה השנייה, כתה י', היא שוב צעדה אתנו בכל בקר למורת רוחי. ואז… מוזרוֹת דרכי הגורל… קרה משהו ששינה את כל מערכת היחסים ביננו.
חטפתי דלקת בתוספתן (אפנדיציט) ונדרשתי לניתוח מיידי. שכבתי בבית החולים, כְּמֵהה למבקרים, וראה זה פלא – המבקרת הראשונה, שלא ממשפחתי, הייתה הנערה הזו מבית-הספר. הימים הבאים היו כמו תגלית עבורי כשכל מה שחשבתי עליה התברר כמוטעה. הבנתי אז ששפטתי אותה כפועל יוצא של המגרעות שלי.
היא נכנסה אל החדר, חיוך רחב, כולה סימפטיה ואמרה: "חשבתי שתרצי מעט חברה…"
הבטתי בה בפליאה ולקח לי זמן להגיב. הנערה הזו שחשתי אליה עוינות, הייתה עכשיו נוסעת כל יום לבית-החולים באוטובוס הציבורי הלוך וחזור, משך כל עשרת הימים שהייתי מאושפזת. תמיד הביאה ירחונים, תמיד פתוחה לשיחות. תהיתי אז מה הייתה הסיבה לטוּב-הלב המתפרץ המוזר הזה שלה? והתברר שלא היה לה כל מניע מסתורי חוץ מרצון לתמוך. וכך למדתי להכיר את טוב-לבה, את החום שקרן ממנה, את חוש ההומור שלה ואת היותה אשת שיחה מעניינת.
וכאילו במגע של קסם כל גישתי אליה השתנתה. פתחתי את לבי ואת עיני. מה שראיתי אצלה כאנוכיות ויהירות התבררו כבטחון עצמי, משהו שלא היה לי כמישהי שתמיד ראתה עצמה כלא רצויה ולא נחשקת. את יופייה היא קבלה מהטבע ומדוע היה עלי לשמור זאת כנגדה? כשהכרתיה, שמתי לב שהיא כלל לא התהדרה ביופייה, כפי שנהגתי להניח.
כששבתי הביתה, היא הייתה מגיעה עם שיעורי הבית ומחזירה אותם למחרת לבית הספר. ואל תשכחו – היא בכלל לא הייתה חברה שלי!
כששבתי לבית הספר התחלנו לבלות שעות יחדיו. לקראת סוף השנה כבר לא ניתן היה להפריד בינינו. החברות שניצתה בינינו מחזיקה מעמד כבר למעלה מששים שנה.
ועד כמה שישמע מוזר אני פעמים רבות נזכרת בדלקת התוספתן בהכרת תודה. משך תקופות רבות בחיי היא הייתה לצידי במסירות ובאמונה, כמו אז בהתחלה. מלווה אותי בנישואיי, בגידול ילדיי, ובמשברים בחיי. גם אני הייתי לצידה כשנזקקה לי, כשנישאה…, כשבעלה נפטר. מעולם לא התחשבַּנו מי עושה יותר למי.
ועדיין איני מבינה – איך לעזאזל כל כך טעיתי ברושם הראשוני שלי והייתי שבויה בשיפוט שלי משך שנה שלמה?
(סיפרה ג'ויס סַאדְבֶּק בסדרת הספרים 'כחוט השערה' בהוצאת קיווי, ארה"ב)
ואני… עם השנים למדתי שלא להמעיט בחשיבות הרושם הראשוני ובהשפעתו, במיוחד כשאתה הוא זה שצריך להשאיר את הרושם. מאידך, אני ממשיך ונאבק בשיפוטיות האוטומטית ה'קופצת עלי' בהתרשמות ראשונה מהאחר. תמיד אזכיר אז לעצמי את דבריה החכמים של אמא תרזה: "כשאתה עסוק בלשפוט אנשים כל העת, אין לך זמן לאהוב אותם…"
אחרי חג שבועות שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 1 ביוני 2017
"רושם ראשוני" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור למטה להאזנה.
Parnas 296 First Impression 2.6.17
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור יפה הממחיש שתי תופעות מוכרות במחקר הפסיכולוגי:
א. התפיסה שלנו מושפעת במידה עצומה מתחושות, רגשות, מוטיבציות ומחשבות אישיות ולעולם איננה "אוביקטבית"
ב. הדרך להתמודדות עם ההשפעות המסוכנות של רושם ראשוני היא ע"י מודעות לקיומו. המחקר מוצא שהמודעות לו עוזרת לצמצמו…
עלינו "לעבוד" על היכולת שלנו לשלוט על רושם ראשוני ולפתח את יכולתנו להיות פתוחים ככל שניתן ל"מציאות האובייקטיבית"….
שלום שוקה,
סיפור אנושי שכדאי לקחת לחיים, אני "מאמצת" את
המשפט החכם של אמא תרזה ….
יום טוב ושבת שלום
תודה, תודה, תודה.
את רושם הראשוני שהשארת עלי כשנפגשנו…, לא טעיתי !!
כמו שאני נוהג לומר למתאמניי: "התאהבות זה רגש, אהבה זאת החלטה אסטרטגית שהיישום שלה בעבודה קשה…"
הספור מלמד אותנו כי תפקידו של הרושם הראשוני הוא לפתוח פתח להיכרות מעמיקה
יותר.
שוקה שלום ראשית תודה
מה למדתי מסיפור זה ? שאדם כאדם ניזון מהרושם הראשוני גם במיונים למקום עבודה וגם בחברה וכן אנו בבעיה ! ! !
בלי נק׳ המשבר בחייה לא היה שינוי האם אנו צריכים משהו רע בחיינו כדי להבין מהו טוב ?
מעט מורכב כסיפור הוא יפה כמציאות אני מעט .. אבל מקווה לטוב .
שבת שלום
ממש נכון. גם אני נתקלתי במקרה כזה ואפילו היכרתי אנשים שבמט ראשון לא רצו קרש עם.. ובסופו של דבר, לאחר הכרות נאה התחתנו.
כך כתבה לי שרה הדר-אורן, מנחת סדנאות ('ברית עם המילה')
פשטות
כשקנאתו של קין מקננת בקרבנו,
השיפוטיות והטיפשות מתפשטים בנו.
יש לפשוט אותם מעלינו.
לתת לפשט ולפשטות לשטוף אותנו,
ולפטיש החוכמה והאהבה להכות עבורנו.
ספור זה, שתרגמת מאד מרגש, כי מי מאיתנו לא טעה אי פעם בשיפוט אנשים בסביבתו. אני מכירה לפחות שלש נשים שדעתי עליהן התהפכה לחלוטין, כשלמדתי להכירן מקרוב.
תודה על העלאת הקלטת האודיו מהתכנית. נהניתי מאד להאזין לקולך.
לשוקה שלום-אהבתי את הסיפור ומחכה בקוצר רוח לסיפור הבא-רותי מץ