רציתי רק קיסם
לפני כמה שבועות הייתי בברצלונה לגיחה קצרה של זמן איכות עם בני הבכור. בערב אנחנו במסעדה צפופה מלהגים על קנקן סנגריה וצלחות קטנות של טַפָאסים. אני זקוק אז לקיסם, שולח ידי לשולחן הקרוב ומבקש רשותן של שכנותינו ליטול קיסם. הן מהנהנות בנימוס ובהיסוס שואלות האם זו עברית, השפה בה אנחנו משוחחים ביננו. מתברר אז שגַבּי היא יהודיה מלונדון שבאה לבקר את לֵיאוֹנוֹר, ילדת ברצלונה, חברתה לספסל הלימודים מלפני עשרים שנה. והדו-שיח הופך לרב-שיח, השולחנות הקטנים מתקרבים מאליהם והופכים לשולחן אחד, והמשקאות מתערבבים. אני מחכה להזדמנות נאותה לספר להן על חיבתי לסיפורים קטנים מהחיים וגבי קולטת את הכדור, מכדררת מעט (הרי זו ברצלונה…) ואז בועטת אלינו בחן רב את הסיפור ההזוי הבא. היא נשבעת שהכול אמת לאמיתה:
לפני למעלה משלושים שנה, אני אז בת 18 – היא מסגירה בחיוך את גילה העכשווי – נסעתי עם חברה לטיול תרמילאים בארה"ב. היינו כמה ימים בפלורידה ואז לפי התכנית עלינו על אוטובוס בדרך הארוכה לפיניקס, אריזונה. כשהגענו לפיניקס התברר לאכזבתנו, שהתרמילים שלנו לא הצטרפו לנסיעה כפי שחשבנו. נגשנו למחלקת אבידות ומציאות של גרייהאונד, מילאנו את כל הטפסים, פרטינו האישיים, כתובותינו ונתבקשנו לשוב למחרת היום כדי לוודא שהתרמילים הגיעו.
למחרת בבקר הגענו שוב למשרד ובמאור פנים קבל את פנינו הפקיד שטפל בנו אמש.
"שמי מַרק פֵנטוֹן." הוא אמר. "התרמילים שלכם הגיעו, הם בטעות הועמסו בפלורידה על אוטובוס אחר. אתכם הסליחה. אגב…" הוא סקר אותנו בהיסוס, "מי זו גבּי משתיכן?""זו אני." אמרתי, תוהה מה לא בסדר דווקא איתי.
"האם הכתובת שרשמת במידלסקס, לונדון היא כתובתך הנוכחית הנכונה?"
"אכן, זו כתובתי. בית הורי." עניתי, ומחשבה עולה בי על הפיצוי שאולי ישלחו אלי על עוגמת הנפש. כך הרי נוהגים באמריקה, זכרתי מסיפורים.
"שמעי גַבּי," הוא אמר בטון מהוסס. "זה מטורף לגמרי… אבל כתובתך… " הוא עצר לרגע כאילו וחוכך איך לנסח את דבריו. "כתובתך…. היא הכתובת המדויקת בה גרתי משך כמה שנים… עם הורי בלונדון… לפני הרבה שנים." הוא תאר לי בכמה משפטים את הסביבה, את הבית, את החדרים.
זה אכן ביתי! נותרתי פעורת פה.
"אמי לא תאמין, כשאספר לה." הוא הוסיף.
הוא הפציר בנו להגיע בערב לבית אמו ונעתרנו. כשפגשנו את אמו התרחבה התמונה. לפני שנים, עוד טרם הורי רכשו את הבית במידלסקס, הוריו של מרק נסעו בשליחות ללונדון ושכרו את הבית מהבעלים הקודמים. חדרו של מרק כילד הוא חדרי דהיום. היא תיארה לי פרטים בבית ובשכונה, כאילו והיא שם היום. נפרדנו בהתרגשות, מבטיחים לשמור על קשר.
חלפו ארבעה חודשים. אני חזרה בלונדון בביתנו, בחדרי הקטן. אני מתעוררת משנת הבקר וניגשת לחלון להסיט את הוילון. ובלונדון האפורה השמש מאירה פניה היום ושולחת קרני שמש מלטפות מבעד לריבועי החלון. אני משפשפת את עיני להסיר את קורי השינה, מרפרפת במבטי מבעד לחלון ולפתע אני מבחינה במשהו על ריבועי העץ שעל החלון…. משהו חרוט שם. אני מעבירה אצבע, מנקה מעט אבק דמיוני ולבי מחסיר פעימה…. Mark Fenton היה רשום שם באותיות ילדותיות, מאד ברורות. הכיצד מעולם לא הבחנתי בכך?
(זה סיפורה של גבי גז מלונדון שפגשנו בברצלונה. אני מצרף את תמונתן של גבי וליאונורה בבלוג, כפי שצילמתי אותן במסעדה)
גבי סיימה את סיפורה, נעצה בנו מבט שובב ואמרה: "אתם… אתם הרי מארץ הקודש, אנשי התנ"ך, צאצאי דוד המלך. יש לכם הסבר לצירוף המקרים המטורף הזה?"
"יש לך שם עברי?" שאלתי, מנסה לחפש הֵקשר מיסטי אולי לשמה.
"רות" היא אמרה. "הורַי קראו לי רות…"
וזכרתי מלימודי התנ"ך שרות, רות המואבייה, היא סבתו של ישי, סבתא-רבא של דוד המלך. אז קרבתה לדוד גדולה משלי, הרהרתי לעצמי אבל לא אמרתי מאומה.
נפלאות דרכי האל….
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 04 באפריל 2013
"רציתי רק קיסם" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ למטה להאזנה.
גבי (רות) משמאל וליאונורה במסעדה בברצלונה
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה
…כמה פעמים אנחנו נמצאים סנטימטרים ספורים מאנשים מרגשים ואנחנו אפילו לא יודעים.., ולך שוקה, יש את היכולת המופלאה לא רק לראות אנשים, או למצוא הקשרים, בעיקר לגלות איתם את הסיפורים שהמציאות בהן, עולה על כל דמיון.
אני מניח שזאת היא אחת התכונות הנפלאות שהופכת אותך להיות מה שאתה ומי שאתה עבורנו קוראיך הנאמנים.
ברור, מה מיוחד בזה הסיפור?
אכן, שוקה, נפלאות דרכי האל.
דוד, שכני החמוד, ואני הסכמנו כבר מזמן שהאל קיים ושולח לנו את סימניו – יש רק לפתוח את העיניים ולראות את העשיה הברוכה שלו.
באיחולי מעגלים נסגרים ובקשות המתגשמות, יהודה
נפלאות דרכי עולם. לעיתים פוגשים אנשים באקראי והם מחזירים אותנו לזכרונות נעימים, כמו בסיפור המקסים הזה.
נפלאות דרכי עולם.
לעיתים פוגשים אנשים באקראי והם מחזירים אותנו לזכרונות נעימים, כמו בסיפור המקסים הזה.
וואו, שוקה, איזה סיפור מרגש, כולי צמרמורת, אני מאמינה שאין צרוף מקרים 🙂
מחכה לסיפור הבא שוראנגיז
ספור נחמד ביותר
אינני חושבת שקשור לאל באיזה שהו אופן, אלא ליד המקרה
איזה סיפור,רק לך זה יכול לקרות,והכל התחיל
בגלל קיסם.
תודה לך שוקה.
שוקה שלום !
כמו שאומרים : הר בהר לא נפגש , אדם לאדם , נפגש .
הספור מעורר רגשות חיוביים עם כייף של שמחה על ארועיים כאלו שקורים ומעוררים זכרונות טובים עם טעם של עוד !!
זה נהדר שאתה מעלה ספורים מהחיים ,
אני השבוע טיילתי לבדי (באוטו) בגליל הירוק מלא המים ולאחר מכן ברמת הגולן , (חוץ לארץ) נחל דליות , גמלא , נשרים בשמים ,שקט , רוח קלילה , שיתפתי את ילדי (בירושלים , ובהוד השרון) אמרו לי : אבא חכה אנחנו באים ,
" מה צריך בסה"כ בן אדם בשביל לחיות "(כמו בשיר )
בכייף ובחבוק חם ממני עומר !!
סיפור מרגש ומעיניין ….
שוקה בוקר טוב
איזה כייף אדיר לשמוע-לקרוא את סיפורך המרגש.
מחכה לסיפור הבא ןהתובנות שיבואו בעקבותיו.
תודה רבה ושבוע נפלא – שרה
הרי ידוע שרות נקראת "רות המואביה", הכוונה היא לארץ מואב.במקור היא לא חלק מעם ישראל ונחשבת לגויה אך בגלל המעשה הקיצוני-חיובי שעשתה עבור החמות שלה ולא ויתרה עליה ורצתה להיות עמה למרות שהייתה "משוחררת" (בעלה של רות נפטר טרם זמנו)זכתה לכך שממנה ייצא לעתיד לבוא מלך על ישראל.המושג הזה "זרע דוד" הוא עליון ביהדות ובתפילות בפרט(שחרית,מנחה,ערבית וברכת המזון).נחזור לסיפור הנפלא אודות צירוף המקרים. המילה "מקרה" לא נקראת סתם מקרה. אם נקרא לאחור את המילה , נקבל אותיות ה ר ק מ = ה' רקם. ה' רוקם את הכל, אנו צריכים רק להסתכל.פירוש שני: באותיות מקרה ניתן להבחין
באותיות ר ק מ ה = רק מה'.וידוע שהכל הוא רק מה'.אלברט איינשטיין אמר:"צירוף מקרים הוא הדרך של ה' להישאר אנונימי"
שוקה יקר,
שזירת סיפורך בסיפורה של גבי שהקיסם הוא מה שהוביל לכול- זה מקסים. תגובתו של רונן מדויקת לתגובתי- זה ממש כמו שהוא כתב.
שתמיד יהיו לך היכולות ללכת עם עיניים פקוחות ולקלוט עבורנו את הסיפורים הנפלאים שאתה שולח לכולנו.
יצא לי לצפות בסרט שנקרא 'לוזר' והאבא שם מסביר לבנו, שגדל וחי בכפר והתקבל לאוניברסיטה מפורסמת, איך להתמודד חברתית והוא סיכם זאת כך: מתעניין – זה מעניין. (זה ישר הזכיר לי אותך)
יום טוב – משולי.