שיעור משוֹמר החניון
את בועז לא פגשתי מימי וגם לא הכרתי. חשבתי שלא הכרתי. הוא יצר אתי קשר במייל, שאל איך ניתן להעביר אלי סיפור, ושוחחנו בטלפון.
בועז הוא בעלים של חברת אבטחה שעסקיה בחו"ל, בתחום של מערכות בקרה בכניסה לאתרים. הוא מחלק את זמנו בין ישראל ומדינות שונות באירופה. הנה מה שהוא סיפר לי בכישרון ובחן רב:
לפני זמן לא רב, לאחר שנים של עבודה, זכינו בפרויקט גדול בבירה אירופאית להכנסת אוטומציה לקבוצת חניונים. המטרה של מערכת אוטומציה ובקרה היא כמובן להוזיל עלויות ולהמעיט למינימום את הצורך ביד-אדם. וכמו בכל פרויקט משמעותי החלטנו למנות מנהל לפרויקט שילווה אותו מא' עד ת'. לאחר התלבטויות בחרנו בחור מוכשר שקוּדם לצורך זה, והבחור נענה לאתגר. אני יצאתי לחו"ל כדי להיפגש איתו ולקבוע קווי פעולה ראשוניים.
נפגשנו במשרדינו בחו"ל וסיכמנו להקדיש את יום המחרת להיכרות עם החניון הראשון. למרות הנמרצות שגילה הבחור חשתי אצלו באיזו אי-נוחות מסוימת שלא יכולתי להסבירה.
בבקר נפגשנו עם מנהל החניון וכשעברנו ליד הביתן של השומר בכניסה הבחנתי שהבחור משפיל את מבטו. במהלך הסיור באותו היום הוא כבר לא היה אותו הבחור ומעט ההתלהבות שעוד הייתה בו גם היא כאילו ונמוגה. בסוף היום הוא הודיע לי שהוא לא יוּכל לקחת על עצמו את התפקיד המוצע. ניסיונותיי לדלות ממנו הסבר לויתורו על התפקיד הקורץ לא צלחו. הבחור סרב לפרט את הסבה.
בקשתי ממנהלת בכירה אצלנו לברר איתו… אולי היא תצליח…. והדבר היחידי שהיא הצליחה לדלות ממנו היה: "אולי כשתפגשי את אבי… תביני…".
לא התעצלתי ויזמתי פגישה עם אביו בביתו. האב קבל אותי בנועם רב בדירה קטנטונת ששידרה דלות, וסיפר לי מעט על עצמו ומשפחתו. הוא עבד במשך ארבעים שנה, כפי שחשדתי, כשומר בכניסה לחניון גדול ובשכרו השכיל לגדל ולחנך שבעה ילדים. הוא הקפיד לנווט את כולם להשכלה טכנולוגית כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד. עד כה הוא הספיק לדאוג ללימודים גבוהים לחמישה מילדיו. והנה אותה הטכנולוגיה שאליה הוא דחף את ילדיו להתמחות בה, היא זו שדחקה את רגליו משוק העבודה. החניון בו הועסק עבר למערכות אוטומטיות, הוא פוּטר ממשרתו, ואינו מסוגל כרגע לדאוג למימון הלימודים של שני ילדיו האחרונים.
אני מקשיב לו ודמותו של בנו, מנהל הפרויקט שבחרנו, המשפיל מבטו מול שומר הכניסה בחניון ההוא, עולָה למולי.
"ואתה יודע מה…?" ממשיך האב ומספר "אני יודע ש'החניון האוטומטי' בלעדַי מרוויח היום פחות … ואני יודע בוודאות מדוע."
"ספר לי מדוע…" אני שומע את עצמי אומר לו, סקפטי לגבי נכונות הקביעה שלו, במיוחד לאור העובדה שזה הרי תחום עיסוקי שאני מאמין בתועלתו.
הוא חש כנראה שאיני מאמין לו. "באת עד לכאן, אז עשה עוד מאמץ קטן." הוא אמר. "תיפגש עם בעל החניון בו עבדתי ואַמֵת את דברַי. ואם תרצה אז לדעת את הסוד לַקיטון ברווחים, אשמח לשתף אותך ובתנאי… ובתנאי שתמצא לי מקור פרנסה עד שאשלים לממן את לימודֵי שני ילדַי האחרונים."
בבקר המחרת נפגשתי עם בעל החניון. אכן רווחיו צנחו בעשרים אחוזים ועדיין אין לו את ההסבר המדויק מדוע.
שבתי לאב והודעתי לו שאנחנו נמצא לו תעסוקה שתאפשר לו לממן את לימודי שני ילדיו הצעירים. "כולי אוזן עכשיו… לדעת את סודך," אמרתי לו, מחכה למוצא פיו.
"הייתי שומר החניון," הוא פתח ואמר בחיוך מהול בעצב. "מיום הקמתו. מתוך תפוסה של אלפי מקומות חניה כמעט שלושה רבעים היו מושכרים למנויים. הייתי מברך אותם בבקר טוב בבואם ובערב טוב בצאתם, טפיחה על היד או סתם נפנוף לברכה. מתוך יחסי הקרבה שנוצרו הם היו מעדכנים אותי על היעדרויות או חופשות שלהם, והייתי רושם זאת בפנקסי הקטן. כשהחניות המזדמנות היו מתמלאות, הייתי מפנה רכבים לחניות של "הנעדרים", עליהם ידעתי כמובן, וכך העליתי כמעט מידי יום את התפוסה בכעשרים אחוזים! לא לכיסי זרמו הכספים הללו, חס וחלילה, לקופת החניון. אתה יודע… השערים האוטומטיים של היום… לא יוצרים יחסי קרבה ולא יודעים על חופשות. ועכשיו … שאתה יודע… אולי תוכל לתכנן מעט אנושיות… אולי סבר פנים מחייכות… לאותו העמוד החדש שבכניסה…"
"זה הסיפור." סיים בועז. "סיפור שהשאיר לי, כאיש טכנולוגיה, הרבה חומר למחשבה. היתכן שמחשב מתוחכם לא באמת תמיד יודע להחליף פנקס קטן….?"
שאלתי את בועז אם אני יכול לפרסם את הסיפור בשם אומרו.
"בוודאי" הוא ענה, "שמי בלאו הכי מופיע לא מעט בכותרות בעת האחרונה…"
"מה שמך?" שאלתי
"בועז…." הוא ענה, "בועז הרפז."
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 02 במאי 2013
"שיעור משומר החניון" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
בוקר טוב , אין ספק שאבא של הרפז הוא אדם מיוחד ובעל יכולות לא ממומשות. הדאגה לילדיו מעוררת השראה. אבל היכן קיבלה השראה זו מקום בחיי ילדיו? הייתי מצפה למשוב של ילדיו בבגרותם בצורת תמיכה באחיהם הצעירים ולאפשר לאביהם לממש את הפוטנציאל האינטליגנטי שבו. אם תגובתי נשמעת כביקורת אזי אומר לא ולא , זו הערה לעצמי על שלא טרחתי לתת משוב כזה להורי ובעיקר לאבי אשר כבר לא חי. אימי תתוגמל בהערכה רבה על שעשתה לילדיה. תודה על ההשראה שבסיפור
ואווו !! כל כך הרבה עוצמה בסיפור אחד, מזכיר לי כמה מהר אנחנו נוטים לשפוט אנשים…, כמה מעט אנחנו מקשיבים באמת לסיפורים שמאחרי הסיפורים שלהם…, איזה מזל שאתה שוקה נמצא כאן כדי להזכיר לנו להקשיב לא רק למילים אלא גם למנגינה שמאחורי כל סיפור.
תודה על הרגישות שלך
שוקה היקר,
תודה שאתה משתף את היכולת המופלאה שלך לראות את הסיפור מאחורי הסיפור
תמיד עם מסר, תמיד משאיר חומר למחשבה, תמיד רגיש, תמיר מעורר השראה
תודה
אירנה
שלום שוקה
עוד סיפור יפה שניתן להסתכל עליו מזוויות רבות.
למשל- הטכנולוגיה שכובשת את כוח העבודה הפשוט.
בסיפור הרלוונטי אין פשוט מאשר להזין את המחשב באינפורמציה של מקומות פנויים עקב חופשות וגם הפינה האנושית הזאת עלולה להיסגר על ידי "הטכנולוגיה הדורסנית".
לגבי הרפז- אין ספק שהוא מספר מוכשר
עודכנתי כי האב שבסיפור התחיל את עבודתו בקבלה של אחד מביניני המשרדים הגדולים בעירו והמשמש את אחת מחברות האלקטרוניקה הגדולות והמפורסמות בעולם.
כן, חובבי הטכנולוגיה שוכחים לעתים קרובות את הצורך באנושיות. ואת החוכמה של האדם המכיר את המערכת
סיפור יפה ואנושי המוכיח שוב שאין תחליף למילה ומגע ותהא זאת הטכנולוגיה המשוכללת ביותר. תודה שוקה על סיפוריך המאלפים.
שוש
שלום רב
לפעמים שוכחים שהחיים הם הבית הספר הכי טוב. לעשייה טכנולוגית עין ערך ללא צלע של אנושיות וחשיבה לזולת
לכל אחד יש ערך וכל אחד מיוחד!אין "שקופים"!
מאחורי כל אחד יש סיפור ,רגש ועיניין
חייבים רק להקשיב. כך לא נהפוך להיות רובוטים .
תודה על כל הסיפורים והמסרים שאתה מפרסם .אתה נותן חומר למחשבה ותקווה…
סיפור מדהים,
לקוחותי אומרים לי מזמן שרק יחס אישי ואמיתי מהלב (והם מבחינים בכך מייד) עוברים מהספק ללקוח.
בתור איש טכנולוגיה אני יודע שמה שחשוב הוא "מפעיל" הטכנולוגיה שיוצר את הקשר האישי עם האדם, הלקוח הסופי.
תודה על סיפור מלמד, יהודה