שני גיבורים והקשר בינהם
הגיבור הראשון –
משה לוי, היום בן 68 , עלה עם הוריו מאלג'יר עם קוֹם המדינה. בגיל צעיר התייתם מאביו וגדל בעוני במעברה בשרון, מנתב חייו בין פשע ואלימות. הצבא שינה את מסלול חייו. לוי היה ללוחם שחבריו תיארו כמורעל. הוא התחתן, גידל שני ילדים ועבד בתעשייה האווירית. באוקטובר 1973 שוב הכול התהפך עבורו. לוי, שנפצע בתאונת דרכים, מחכה לצו שמונה שמתמהמה וביוזמתו הוא מצטרף ליחידה שלו ויוצא לקרב על מעוז בודפשט שבתעלה.
הם יצאו בשיירת זחל"מים לפנות ציר מכוחות מצריים שארבו להם והשיירה נקלעה לאש תופת. לוי מניף ידו למכונת הירייה וטיל סאגר מגיח ואחת מכנפיו קוטעת את ידו הימנית. לוי אוזר כוח, מחליט על פעולה על גבול ההתאבדות ושולף נצרה של רימון בשיניו. שיניו הקדמיות נשברות, גדם ידו הקטועה מדמם, והוא שועט לַשוחה המצרית וזורק את הרימון. פניו נפגעות מהרסיסים ולבסוף כדור מפלח את גבו.
לוי מפונה, עובר שורה של ניתוחים ומתרגל לתפקד ללא ידו הימנית הקטועה. לאחר המלחמה הוא מקבל את עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל.
התאוששותו והמשך חייו מעניינים לא פחות. הוא מסיים בארה"ב תואר שני במנהל עסקים ושב ארצה כמנכ"ל של חברה ישראלית. הוא חוזר לארה"ב כמנכ"ל של חברה בתחום האבטחה, רוכש אותה והופך מהר מאד לעשיר בכל קנה מידה. הוא מגיע לארץ באופן קבוע ומרצה בפני חיילים על מורשת הקרב ההוא. לפני כשנה חזר ארצה סופית והצטרף למשפחתו שכאן. במלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים נעשה עליו סרט ששודר בטלוויזיה.
הגיבור השני –
לפני כשבועיים יוצר אתי קשר דוד, בחור חרדי צעיר, ומספר לי את סיפורו הבא:
לפני כמה ימים יצאנו ארבעה חברים להתפלל על קברי צדיקים. סמוך לשקיעה החלטנו לעצור בתחנת דלק ולהתפלל. ואז… לפני הישוב שדה-יעקב אנחנו רואים שלט שכאילו נכתב עבורנו: 'כאן מתקיימת תפילת מנחה בכל יום לפני השקיעה…".הצטרפנו לתפילה. לקראת סוף התפילה נכנסים לבית הכנסת שני אנשים ועל פניהם מבט של 'מחפשים מישהו'. המבוגר שבהם, כבן למעלה משישים ושרוול חולצתו ריק ללא יד בתוכו, שואל אם נמצא כאן יוסף הררי (שם בדוי). הייתה תחושה של משהו מוזר באוויר. ואז… איש מבוגר ממוצא תימני, אולי בשנות השמונים לחייו, מגיח מקבוצת המתפללים מתבונן בקטוע-היד, ואז נופל על צווארו בהתרגשות.
לאחר התפילה התגודדנו סביבם, כמו כולם, סקרנים למשמעות המפגש המרגש.
"יוסף הררי" מספר לנו קטוע-היד "היה המורה שלי בנעורי. זמן רב אני מחפש אחריו. גדלנו באזור קְשה-חינוך, בכיתה מאד בעייתית. המורים היו חסרי אונים מולנו וכך גם יוסף המורה החביב, שלצערי הצקנו לו למעלה מהמידה. אני הייתי אחד מהילדים החזקים בכיתה. משהו בדרך שנהגנו בו חרה לי כילד. יום אחד ניגשתי אליו: 'המורה,' אמרתי לו 'יש לי הצעה. אני רואה שאתה מתקשה להשליט סדר בכיתה. היום אני אפריע לך בשיעור במתכוון… ואתה תיגש אלי, תבקש ממני להפסיק… וכשאסרב תנחית עלי סטירה. אני אשפיל ראשי ולא אגיב. מבטיח לך שחברי לא יפריעו לך יותר אחרי אירוע שכזה.' וכך היה. מאז אכן דברים השתנו בכיתה."
יוסף הררי, המתפלל הזקן בן השמונים, חייך במבוכה: "לא בדיוק החטפתי לך סטירה, אבל הסיפור אכן נכון. ארבעים שנה לא ראיתיך אבל אני שומע וקורא עליך, גאה במה שהשגת. אותי זה כלל לא מפתיע, גיבור היית כבר אז."
(כך סיפר לי דוד, שביקש שאסתפק בשמו הפרטי)
את הסיפור הראשון תמצאו ברשתות ובעיתונות. את הסיפור השני כנראה שלא.
בוודאי כבר הבנתם ששני הגיבורים חָד הֵמָּה. הם משה לוי, אותו הנער, הגיבור בעיני, מהמעברה במגדיאל שצמח והיה גם לגיבור ישראל. "ובימים אלה של פרסומים על אנשי שררה שמנתבים את כוחם להנאות אישיות" אומר לי דוד, "כמה טוב להיחשף לגיבורים מהסוג הזה המשתמשים בכוחם ובמעמדם החברתי לטובת האחר."
זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 22 במאי 2014
"שני גיבורים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור מרגש, תודה!
איזה גלגולים ותהפוכות עוברים אנשים! איזה מזל שכאן הפך התהפוכות הובילו לסןף טוב!
מרגש מאוד. בעת אשר כזו, כאשר רוב מנהיגנו הם פוליטיקאים ו/או אופורטוניסטים חסרי לב. אנשים מסוגו של משה לוי, נותנים תקוה ודוגמה לנו וגם למנהיגנו. תודה לך שוקה על התרומה היפה שלך.
אני עצמי קרוי על שם דודי שוקה שנהרג בשיירות באב אלואד ביוני 48.
שמעתי אותך ואת סיפורך על משה לוי. כיוון שאני מכיר אותו אישית (אז) והייתי באותו מקום כאשר צוות הסיור שלי הוביל את הפלוגה של עוזי דגני בה היה משה לוי חייל ולא מפקד. (גדוד 128 בחטיבה 11)אל סביבת מוצב בודפשט
וחוויתי את הטבח שם, ובין השאר עזרתי לחברי להעמיס על המסוקים
18 גופות ועוד 36 פצועים מפלוגה למד. צר לי לקלקל לך את הסיפור שכל הפלוגה עד היום נאלצת לשמוע אותה כאשר כל אחד ממנה יודע ש95 אחוז מהסיפור בדיון מוחלט. והוא פרי סיפור שלו ללא עדי ראייה. חמור מכך-באתר חב"ד, לכבוד 40 שנה למלחמת יום כיפור
הוא הגדיל והמציא עוד סיפור שקרי ובלתי אפשרי אפילו לאוהב סיפורים כמוך.
אם תרצה שאפרט-צלצל 0504792278
איליה בר זאב
הבהרה – איני נוהג להגיב בבלוג על תגובות שאני מקבל ואני מקבל תגובות רבות גם ישירות אלי במייל. רק למען ההגינות אציין שקיבלתי כמה תגובות מלוחמים באותו הקרב ביום הכיפורים שמסתייגות מהעובדות כפי שמתוארות וחולקות עליהן. אין לי דיעה בנדון אני ציטטתי אתרים מסודרים (ויקיפדיה, אתר הגבורה)וקטעי עיתונות ובוודאי אין חולק על כך שמשה לוי קיבל את אות הגבורה על הקרב ההוא. בחלק הזה של הסיפור הייתי דוור של אינפורמציה.
בחלק השני של הסיפור – הסיפור על המפגש עם המורה מנעוריו והדרך שבה משה לוי עזר לו להשליט משמעת בכיתה – זה סיפור שסיפר לי מאזין לפינתי ברדיו וקיבלתי על כך תגובה מבלהה הלפרן בפייסבוק (ראה למעלה בתגובות): "המורה שמסופר עליו הוא שלום להב שאישר את הסיפור והתרגש מעצם פרסומו."
זה מוצב "בודפשט" האמיתי
מוצב "בודפסט" (1) סוכות 15/10/73 לפנה"צ
עִם בּקֶר רָאּיתִי
גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.
אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק
וּבַבִּיצוֹת,
גַּלִּים לִחֲכוּ בְּחוֹפֵי
הַיָּם הַתִּיכוֹן,
נֶהֱדָפִים.
סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.
כְּחֹם הַיּוֹם
רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת
בַּחוֹל
בַּאֲנָשִׁים
בָּעֲצָמוֹת *
פורסם לראשונה ב,עתון77"
מס'314 ספטמבר 2006 ובספר השירה-"מעל קווי המתח"
מוצב "בודפסט" ( 2) סוכות 15/10/73 לפנות ערב
לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ
וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת
מַסּוֹק אֶל מוּל הַמַּיִם
אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד
מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת.
תַּחְבּשֶׁת אִישִׁית
פְּתוּחָה
חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.
יָד.
מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –
אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.
מַבָּט אַחֲרוֹן
אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם
שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵירֹם
אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת
כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד
חַיָּל הָלוּם
כָּל שֶׁנָּדָם-
וַחֲשֵׁכָה
לֹא עוֹד זוֹחֶלֶת. *
שוקה ספור מרתק , ואין מה להוסיף ,איזה הוא גבור העומד ומנצח את הבלתי אפשרי , כל הכבוד ,
הנכון הוא ואם אומר לך בסוד , נראה לי שלא הייתי מתחלף איתו !! ביי עומר