שקיעה רגילה
"מכיר את זה שיש לנו כל מיני חברים שאספנו לאורך החיים? מהילדות, מהצבא, מהעבודה, מהכדורגל, מהפאב… לא מעט פעמים אנחנו מתנהגים אחרת עם כל אחד מהם, בגלל הרקע האחר." כך מקדים וכותב אלי שלומי זילבר ('שלומילים וסיפורים' בפייסבוק), ומספר את סיפורו הבא:
יש לי חבר ילדות מגבעתיים – אלברט. החברות התחילה בכפייה כי אמא שלו ביקשה מאמא שלי שנהיה חברים כדי להקל עליו. אלברט היה אחר, עם… אתגרים מיוחדים.
זמן קצר אחרי שהכרנו, כבר לא שמתי לב לשונוּת. ובכל זאת לא ערבבתי בינו לבין שאר החברים. לא הרגשתי שאפשר.
במשך השנים אספתי עוד חברים ונפרדתי מכמה, אבל אלברט תמיד היה שם. כשכולנו התגייסנו, הצבא לא רצה אותו, אבל אמא שלו הפעילה מיליון קשרים ובסוף גייסו אותו למשהו במודיעין בגלל, שלמרות המגבלות, הוא הכיר טוב איזה שמונה שפות. לא יודע מה עשה שם, אף פעם לא סיפר.בקורונה, לאחר כמה סגרים בהם אלברט נשמר, נמאס לו קצת, אז בשבת בבוקר הוא מצלצל אלי אם בא לי לשוטט. הסכמתי והלכתי אליו. כהרגלו, חיכה לי למטה. הוא לא מתרחק מהבית לבד, כי קשה לו להתמצא. לא פעם הלך לאיבוד ולכן היו לו פתקים בכיס עם הסברים וכתובתו. כשהלך עם מישהו שהוא סומך עליו, הוא הרגיש נוח, צלע פחות, ולא השתמש במקל.
הלכנו ואחרי כמה דקות בא מולנו גאולה. זו לא טעות דפוס. קוראים לו גאולה. הוא נולד כשהוריו עלו ארצה וראו בזה סוג של גאולה, אז הם קראו לו ככה בלי לדעת שזה שם של בת. את גאולה אני מכיר מהצבא, אבל אלברט וגאולה לא הכירו עד עכשיו.
"אני בדרך לצלם שקיעה ממרפסת. אולי תצטרפו?" הוא אומר. גאולה צלם אומנותי. למד בבצלאל.
שאלתי את אלברט והוא אמר "יאללה, מה משנה לאן מטיילים…"אז הלכנו. גאולה עם תיק המצלמות וחצובה, ואלברט עם חיוך של הרפתקה. אחזתי קלות בזרועו של אלברט כי גאולה מיהר וידעתי שהקצב מהיר מידי עבורו. גאולה מיהר כי, אתם יודעים, בגבעתיים שקיעה יש רק פעם ביום, ואם מפספסים אותה, יש עוד אחת רק מחר.
הגענו ועלינו לקומה השמינית. גאולה הציב את החצובה במרפסת וכבר כִּיוֵון וצילם, כִּיוֵון וצילם. אלברט נעמד בְּפינה, הרים פניו לשמש וחיוך היה נסוך על פניו.
אחרי כמה דקות השמש אוטוטו נעלמה בין הבניינים. קרניה כל רגע השתנו על הקירות. בעלת-הדירה הציעה: "אולי תעלו לגג, משם הבניינים לא מסתירים. מהמרפסת, השקיעה הזאת, היא סתם שקיעה רגילה."אלברט פתאום שאל: "תגיד גאולה, מה באמת יש לך דווקא במרפסת שאין בגג או אפילו בים?"
"שאלה מצוינת." ענה גאולה בשקט. "אני מחפש את השתקפות השמש על הבתים, את החתיכה הקטנה שלה שהיא שולחת בין הבניינים, את הנוגה הצהוב שמכסה לרגעים את הנדנדות בגן-השעשועים. זו לא חוכמה לזרוח או לשקוע כשכלום לא מפריע לך. נראה אותך מאיר כשכל העולם מנסה להסתיר ולכבות אותך."
אלברט הקשיב בעניין. גם אנחנו. היה בזה משהו. אולי באמת לא חוכמה להצליח כשכולם בעדך. אלברט חשב רגע ושאל: "אז בשבילך שקיעה בים היא… רגילה?"
"ברור. פעמיים בשבוע אני עם זוגות בים, מצלם בּוּק לחתונה. להקיא. אתה לא מסכים?"
"לא יודע." ענה אלברט. "אני לא מבין בצילום."זה היה הרגע שנזכרתי שגאולה הרי לא מכיר את אלברט. אולי בשבילו ובשביל בעלת-הדירה שקיעה בים זה רגיל כמו שבשבילי, אחרי כל השנים איתו, אלברט זה רגיל. שכחתי שהם לא יודעים שאלברט עיוור מלידה.
אלברט אז הוציא את המקל המתקפל מכיס הז'קט, פתח אותו והוסיף: "הייתי רוצה לראות פעם שקיעה רגילה. סתם רגילה. לא מיוחדת ולא כלום. רגילה."
(כך חווה וכתב שלומי זילבר שתמצאו את סיפוריו בפייסבוק – 'שלומילים וסיפורים')
אז הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, 'רגילים' – השקיעה והזריחה, הפריחה והכמישה, הציפור שמרחפת – יש לא מעט אנשים שעבורם זה ממש לא רגיל. וכי לא כך אנחנו מגלים בימי הקורונה הללו, שכמה מהדברים הרגילים – חיבוק, שיחה בטלה בבית קפה, מופע תרבות – הם לא כל-כך רגילים?
"משהו להוסיף?" איתגרתי את שלומי.
"קראתי פעם," אומר שלומי "שכדאי ללמד ילדים להתפלא. לוּ כוכבים היו מנצנצים בשמיים רק פעם בעשור, כולנו היינו יוצאים החוצה לצפות בהתרגשות. זה לא קורה כי זה רגיל."
ונזכרתי בציטוט של תומס פוּלֶר, היסטוריון בריטי מהמאה השבע-עשרה: "איננו יודעים את ערכם של המים עד שהבאר מתייבשת."
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 4 במרץ 2021
"שקיעה רגילה" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
כל כך יפה, כל כך נכון, אני מדבר על המובן מאליו הרבה מאוד וכבר מזמן נשבעתי שלא אראה כלום כמובן מאליו, בטח לא זריחות או שקיעות…
תודה על תזכורת כל כך חשובה.
אתה איש מיוחד רגיש ומרגש
וואוו שוקה. איך שיחת חולין פשוטה על שקיעה שגרתית בניינים, אור וצל, מתפתחת לקבלת פרופורציות נכונות לחיים. הבעיה שבסיום הסיפור הזה כולנו מהנהנים ואומרים לעצמנו 'וואלה, צריך להגיד תודה על כל דבר' ורגע אחרי, כשמישהו 'חותך' אותנו בכביש, אנחנו ישר מתעצבנים ושוכחים להגיד תודה שאני יכול בכלל לנהוג. מאמינה שכל פעם שאראה שקיעה רגילה, אהנה ממנה עד תומה.
תודה רבה לך שוקה, על הארה והכנסת קצת פרופורציה לחיים הרגילים.
שבת שלום
הבוקר הקשבתי לתכניתם של טל ואביעד ברדיו והם ביקשו מהמאזינים לספר להם איזה דברים מובנים מאליהם, רגילים, כבר לא יהיו יותר אחרי הקורונה. מישהו כתב להם שמסיבות יום הולדת, כבר לא ינשפו על העוגה. הרי מי יאכל עוגה שנשפו עליה? כל כך רגיל, כל כך יחסר.
כל כל נכון ומרגש
הרבה דברים שלאנשים מובן מאליו
ממש לא מובן מאליו לאחרים …
ובענייני שקיעות אני שמצלמת שקיעות לעתים קרובות בחוף הים הסמוך למקום מגורַי
מוצאת שלמרות שיש כל יום שקיעה
לכל שקיעה יש לה הייחוד שלה .
לא יודע למה שוקה אבל למקרא הסיפור בא לי להוסיף המשפט ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״ ועוד משהו…יש לי חבר שהתעוור מחפץ חשוד בהיותו צעיר לימים,יש לו חכמת חיים שמשאירה אותי המון עד שאני אומר לו ״מייקי״אתה רואה דברים שאנשים שרואים אינם יכולים לראותם״
וואהו!
ממש מרגש.
לפעמים אנחנו שופטים אנשים מבלי לדעת עליהם מאום- וחבל!
אסתי
סיפור כל כך נכון , לפעמים אנחנו ממעטים בדברים שכאילו מובנים מאליהם ,
היום הקשבתי לתכנית של פרנס והזיקוק שיגרת הותיר אותי נרגשת. כל כך הרבה חכמת חיים. תודה שוקה…מעבירה הלאה כבר השבוע- סיפור ששווה להיחשף אליו!!! תודה גם לשלומי זילבר איש הסיפורים.
המשך שבוע טוב עם בשורות טובות.