הימנעו מלהאשים אחרים
הספר שאני קורא בו (ראו למטה) הפך להיות מקור לא אכזב ל"זיקוקין" שאני שולח. הקשיבו לקטע הזה שדן בנטייתנו הטבעית להאשים תמיד אחרים (בתרגום חופשי שלי מאנגלית):
כאשר משהו אינו תואם את ציפיותינו, רבים מאיתנו פועלים מתוך הנחה בסיסית האומרת, "כשיש ספק, מוכרח להיות שזו טעות של מישהו אחר." ניתן לראות את נכונות ההנחה הזו כמעט בכל פעולה שמסביבנו – משהו נעלם, אז בוודאי מישהו אחר הזיז את זה מהמקום. הרכב מזייף, אז המכונאי בוודאי 'פִישֵל'. האוברדרפט בבנק גדל, אז בוודאי בן/בת הזוג הוציאו הרבה כסף. יש בָּלָגָן בבית, אז בוודאי רק אתה היחיד שמקפיד על הסדר. פרויקט חשוב מתעכב, אז שותפיך לעבודה בוודאי לא מילאו את חלקם – וכ"ו וכ"ו.
מחשבות מאשימות כאלה הפכו להיות משהו מאד מקובל בתרבות שלנו. ברמה האישית, זה גורם לנו להאמין שאנחנו אף פעם לא אחראים באופן מלא לפעולות ולבעיות שלנו או אפילו לאושרנו. וכך, כאשר אנחנו אוחזים במנהג של להאשים אחרים, אנחנו מאשימים אותם על הכעס שלנו (אתם מכירים את ההתבטאות הרגילה – "הוא הרגיז אותי" ולא "אני התרגזתי"), על התסכול שלנו, על המצוקות, על הלחץ ועל חוסר האושר שלנו.
במונחים של אושר אישי, לא נוכל להיות שלווים בעודנו מאשימים אחרים. בוודאי יש מקרים כאשר אנשים אחרים ו/או נסיבות אשר תורמים לבעיותינו, אבל אנחנו הם אלה שצריכים לקום ולקחת אחריות על האושר שלנו עצמנו.
זה לא אומר, כמובן, שאין עלינו להחזיק אחרים כאחראים (Accountable) בגין הפעולות שלהם, אבל ראו את עצמכם כאחראים לאושרכם וגם לתגובות שלכם. כשאתם חורגים מהתקציב, נסו לראות היכן אתם יכולים לבזבז פחות. וחשוב מהכל, כשאתם לא מאושרים, הזכירו לעצמכם שרק אתם יכולים לגרום לכך שתהיו מאושרים.
האשמתם של אחרים לוקחת כמות עצומה של אנרגיה מנטאלית. זו דרך חשיבה שגוררת אותך למטה, יוצרת לחץ ואפילו מחלות. האשמות גורמות לך לחוש שאינך שולט בחייך מכיוון שרמת האושר שלך תלויה בהתנהגות או במעשים של אחרים, ועל מעשיהם אין לך שליטה!
כשתפסיקו להאשים אחרים, אתם תראו עצמכם כאנשים שבוחרים בעצמם את מעשיהם. אתם תדעו שכאשר אתם מצוברחים, יש לכם תפקיד חשוב ביצירת מצב הרוח שלכם. החיים הרבה יותר משעשעים וקלים כאשר אנחנו מפסיקים להאשים אחרים.
(מהספר "אל תתרגש מדברים קטנים… והכול זה דברים קטנים" של ד"ר ריצ'רד קרלסון – כל הזכויות שמורות)
יום אחד עצרנו לצהריים, רעייתי ואני, במסעדה קטנה בשוליה של עיר גדולה. לכשסיימתי לעיין בתפריט הנחתי את משקפי הראייה שלי בקצה השולחן. בסוף הארוחה יצאתי לשטוף את ידי וכשחזרתי, רעייתי החליפה אתי מקומות על מנת שלא אטרח ואדחק פנימה בזמן המועט שנותר. התיישבתי, אם כך, במקום מושבה הקודם, בקשנו חשבון, שילמנו ועזבנו. בדרכנו חזרה, ואנו כבר על הכביש המהיר ללא אפשרות חזרה, גיליתי שמשקפי הראיה שלי אינם אִתי. התגובה הראשונה שקפצה לראשי הייתה להאשים את רעייתי, כי הרי לולא הייתה מתנדבת להחליף אתי מקומות במסעדה, קרוב לוודאי שהייתי מבחין במשקפי ולוקח אותם.
למרות שההאשמה כזו 'קפצה' לי מיד, הצלחתי להתאפק ולא להאשים. כמובן שלא היא הייתה אשמה, אבל כמה נוח לנו להעביר את האשם וכמובן את האחריות למישהו אחר…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (10)
שוקה, מדבלין אירלנד
יום חמישי, 7 באוגוסט 2008
"הימנעו מלהאשים אחרים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
עדיין אין תגובות.
השארת תגובה