סולידריות
יהונתן הוא חבר קרוב שלי מזה למעלה מעשרים וחמש שנה. היינו מנהלים עמיתים באותה החברה, התחברנו, ומאז אנחנו שומרים על קשר קרוב. יהונתן הוא בן יחיד להורים ממוצא יקי, נשוי, אב לילדים וכבר מזמן סב לנכדים. באחד הימים פגשתי אותו, חשתי שהוא נרעש ממשהו, ואז הוא שיתף אותי בסיפורו האישי הבא, שנודע לו רק לאחרונה:
"הורי גדלו בגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בהיותה בת עשרים נקראה אמי ללוות ילדים יהודים שהוברחו לאנגליה. היא התאהבה אז באבי, אחד המדריכים, והם נישאו באנגליה ונשארו שם משך כל תקופת המלחמה. בשנת 1946 הם עלו ארצה, הצטרפו לאחד הקיבוצים וכמה שנים לאחר מכן הגחתי אני לאוויר העולם. הבכור והיחיד.
מערכת היחסים שלי עם הורי הייתה מצוינת כל השנים. פונקתי כבן יחיד, וקבלתי הרבה חיבה מהם ומסביבתם הקרובה. מכל ידידי המשפחה זכור היה לי לטובה שאול, החבר הכי קרוב של הורי. הוא היה כנר חובב שניגן בהרכבים שונים של מוסיקה קאמרית ואני זוכר אותו כבן בית אצלנו, בילדותי ובבגרותי. אפילו ילדי התרגלו לקרבתו וקראו לו סבא שאול.
לימים נפטרו הורי, קודם אמי ואחריה אבי, ושאול ידידם הטוב נשאר אתנו בקשר. יום אחד צלצל הטלפון בביתנו, ושאול היה על הקו. הוא היה אז כבן שמונים ושש ובריאותו הייתה לקויה. הוא הפציר בי להגיע אליו בדחיפות יחד עם רעייתי, לשיחה לא קלה. כך הוא הגדיר זאת – שיחה לא קלה. הנחתי ששאול חש שקיצו קרב והוא רוצה להיפרד מאתנו לשלום, כחבר קרוב של הורי.
הגענו לביתו, הוא היה שרוע במיטתו, התאמץ לחייך אלינו ואמר: "אני חושב שהגיע הזמן לשתף אותך, יהונתן, בסוד אישי לא פשוט, לפני שאני נפרד מהעולם."
תמונות מעברי החלו לרצד למולי אבל לא יכולתי לשים אצבע על שום דבר ממשי. שאול נשען על הכריות, התרומם מעט ואמר:
"אין זה סוד, יהונתן, שהייתי חבר קרוב מאד של הוריך אותם אהבתי מאד. אני רוצה לקחת אותך 65 שנה אחורנית. אמך אז נערה בת 16 , צעירונת נאת מראה, בת עירי ושם הכרתי אותה לראשונה. חיזרתי אחריה כנער והיא נענתה לי, אך זמן קצר לאחר מכן החליט אבי לעלות ארצה ואני כמובן אתו. אמך ליוותה אותי לתחנת הרכבת בדרכנו לעלות ארצה, ונפרדנו בדמעות ובכאב.
לפני פרוץ המלחמה אמך עברה לאנגליה, התאהבה באביך, הם נישאו ולאחר שנים של ניסיונות סרק להיכנס להריון התברר להם כי אביך עקר ואינו יכול להוליד ילדים. כשעלו ארצה אמך יצרה אתי קשר מחודש וגם הכירה לי את אביך. אני כבר הייתי נשוי ואב לילדה, ואמך שיתפה אותי במצוקותיה וברצונה העז להפוך לאם. ובתוך השיחות עלה הרעיון שאני אשמש כמפרה. לא היו אז הפריות מלאכותיות שכל כך מקובלות היום. אמך העלתה את הרעיון בפני אביך שהיה מאד פתוח ומקבל. וכך בשיחה ג'נטלמנית ביננו, ללא כל צורך במשהו כתוב, הסכמתי שאני אשמש כתורם, וגם הסכמתי שלא אהיה מעורב בגידול הילד ושהנושא יישאר חסוי לחלוטין עד סוף ימינו. בתיאום בין שלושתנו, הגעתי יום אחד לקיבוץ, אביך לא היה בחדר ואני תרמתי את זרעי. אז אני אביך הביולוגי, יהונתן. אני מבין שזו הודעה לא פשוטה עבורך, אבל בוודאי תבין מדוע הנושא נשמר בסוד, זה היה ההסכם החברי ביננו.
אגב, כדי שתבין כמה הוריך היו חדורי אמונה להביא ולגדל צאצא, רק אוסיף ואומר שההיריון הראשון של אמך לא צלח והיא הפילה. הוריך התעקשו שנעבור את התהליך שוב ובפעם השנייה זה צלח ולאחר תשעה חודשים הוריך חיבקו אותך לראשונה בעיניים בורקות. זו גם הסיבה שנותרת בן יחיד. כשנולדה בתך הבכורה, נעמה, נכדה לשלושתנו, הרמנו כוסית לחיי הצלחת 'הפרויקט' וההמשך המוצלח של השושלת!"
שאול נאנח, חש כנראה הקלה לאחר שסיפר. ימים ספורים לאחר מכן הוא נפטר.
וכך בעשור השישי שלי, מסכם יהונתן ואומר, אני מגלה שאבי אינו אבי ונפרשת למולי ברית של חברים בלב ובנפש שנוסדה כדי להביא אותי לאוויר העולם.
(זה סיפורו של יהונתן, שם בדוי, וקבלתי רשותו כמובן לספר את סיפורו)
חלף קצת זמן מאז ומידי פעם כשאני פוגש אותו אני מתעניין לתחושותיו. הוא ממשיך לקרוא לאביו מגדלו 'אבי' והוא מידי פעם מפשפש בזיכרונות הילדות שלו כדי למצוא אירועים שיוכלו אולי לרמז על שאול כאביו, או אולי לחפש קווי דמיון. אבל בעיקר מציף הסיפור הזה ומעלה בו את הערך 'סולידריות ואמון בין חברים' והערכתו לאביו מגדלו, בו הוא רואה את הגיבור האמיתי של הפרשה, הולכת ומתעצמת.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (101)
שוקה, יום חמישי, 16 בפברואר, 2012
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
What a story. I don't know how any person can get over that
Thank you for sharing it. Very very touching.
Orly
אומרים שדם סמיך ממים
אולי זה נכון, אבל מערכות יחסים מושקעות עם חום אהבה ותמיכה אף שאינן מבוססות על קשר דם כמו זוגיות, אימוץ וחברות קרובה חזקות לא פחות.
תודה כמו תמיד
ניסן
שוקה היקר,
תודה על סיפור מדהים ומצמרר… שמראה לנו בפעם המי יודע כמה, שחברות אמת נדירה וכמה חשוב לשמר חברות כזאת, כאשר היא נקרית בדרכנו.
סופשבוע חמים ונעים,
ירדנה
סיפור מרגש ביותר על האנשים הטובים והפשוטים של פעם..כמה נעים להיזכר ולדמיין את השנים האלה…האנשים המיוחדים האלה…שהצליחו לשים את האגו בצד ולהתרכז בדברים החשובים באמת בחיים – אהבה, חברות, ילדים, שמחה!!!
תודה שוקה 🙂
שוקה היקר.
אוו"צ כואב אבל פחות.איזה סיפור!
חברות, ואמינות כזו לדעתי זוכים בה רק ייחודי סגולה.
מרגש ומחמם את הלב.
סיפור מדהים! יהונתן לא סיפר איך הגיב בדיוק ברגע ששמע את האמת? ודאי שהוא היה נרעש ונרגש אבל התגובה האישית שלו מאוד מעניינת. סיפור בלתי יאמן – אמון בן חברים זה ה- דבר האמיתי.
סיפור מדהים על חברות מיוחדת ואמיצה בין אנשים. כמה יפה ונוגע ללב.
דרך אגב, מחקרים מראים שבערך 10% מהילדים שנולדים היום הם לא של האב הרשום (ובהרבה מיקרים הוא לא יודע את זה).
שלום שוקה
שוב ההוכחה שאין כמו חברות אמת ואמינות .
מצער בימנו אלה שילדנו רוחשים את החברות דרך האינטרנט וזה לא בדיוק המקום למצוא אמינות עדיף להכיר את חברך אישית ולטפח את החברות רק כך אתה יוצר גם חבר וגם אמינות.
ושוב תודה על הסיפור המרגש
סיפור מדהים ומעורר בי תחושות של תום, שלמות ונקיון. נפלא!!
שיתפתי את חברי בפייסבוק. סיפור ראוי ממש.
תודה תודה ושבת שלום.
הסיפור, כמו כל סיפוריך שוקה, מאתגר, מסופר באופן מרתק ומציב דילמה אנושית.
מתגובות הקוראים רואים מילים כמו- חברות, תום, שלמות, יופי, האנשים הטובים של פעם.
אני ראיתי בסיפור גם את הכאב הגדול שמביא אנשים לברירות שאף הן כואבות , מרות כלענה – אבל פחות .
הרצון העז לגדל ילד, להביא ילד לעולם, גובר על יסורי הקנאה .
סיפור לא קל , פתרון לא פשוט. גיבור הסיפור הוא ללא ספק "יהונתן".
תיקון- התכוונתי כמובן לאב שגידל את "יהונתן". חמי
ורדה,
האם תוכלי לשלוח קישור למחקר עליו את מדברת?
תודה
יש כאן הרבה יותר מסולידריות. יש כאן גדלות נפש ואמון שקשה להשיג. סיפור מפעים וכמעט בלתי אפשרי
שלום שוקה היקר – מסיפור חיים אחד לאחר…היה זה בשנים הראשונות לקיום המדינה. כשהיינו ילדים ידענו להקשיב בלי להביע דעות ובלי להתערב. גרנו במקום שנקרא "חירבת אזון" כפר ערבי שניטש ליד רעננה. ההורים שמחו שהיינו שקטים ולא הפרענו להם לשבת בערב אחרי יום עבודה עם השכנים ולהעביר חוויות אחד לשני. הם אך זה הגיעו לארץ (משם – כמו שאמרו) ויידיש היתה השפה המקשרת בין יוצאי רוסיה ופולין. סיפור אחד שעליו דובר בהנמכת קול, בכל זאת יש ילדים בשטח היה על שכנה אחת, ששמה סוניה זכור לי. היא לא יוצאת מהבית ובעלה מביא מצרכים מהצרכניה. וכשיצא לעבודתו במרפאה ברעננה היתה מגיעה אישה לטייל עם הילד בן השלוש. חרושת השמועות עברה במהירות והגיעה גם לאזני הילדים, ומה שהבנו שהאבא אינו האבא, כי האבא האמיתי מת באנייה והגבר היה הרופא שיילד את האישה ונשאר איתה והיא "משגינה" קצת והוא לקח אחריות על הילד. זה כל מה שזכור לי. מעניין לאן הובילו החיים את הילד שהיה בסך הכל בן שלוש באותה תקופה.
מה מרנין היה נראה העולם המבוסס על אשיות סולידריות ואהבה חברית כזאת!
שלום
שמעתי אותך ברדיו היום בשידורים חוזרים אצל פרנס
מרגש
וגם הסיפור הזה מרגש, הייתה בעייה ופתרו אותה בצורה גאונית ופשוטה
יישר כח
יולי
שוקה , שלום !!
הצד המענין ,הוא התגובות של כולם , וזה מתבטא יותר ברגש מאשר בשכל , ובלוא יודעין יצרת קשר חם ובלתי נראה בין הקוראים
לבינך , לפחות ככה אני מרגיש , אני יכול לשרטט את אישיותך בלי שראיתי אותך , יש לך לב חם ואוהב אדם וזה הבסיס לחיים טובים ,
לספור עצמו , אם לא הייתי קורא את התוספת שבאותיות עבות היית בדילמה , מה מרגיש " הבן" ,לאחר כל כך הרבה שנים שלא סופר לו הסוד הזה ,
שוקה בוקר טוב
קראתי את ה"זיקוק" בסוף שבוע אבל אני תמיד בוחרת להגיב לאחר שאני שומעת אותך בתוכניתו של שמעון פרנס ,כבר ציינתי שאני אוהבת לשמוע את הזיקוק בקולך . אבל ביום שישי שודר סיפורה של שושי בשידור חוזר ואני חייבת לציין שסיפורה ריגש אותי מחדש.
המקרה של יהונתן מרגש כשלעצמו אבל אצל שושי היו קשיים בחייה כילדה ואח"כ ההתמודדות בחיים כאמא – אני בכל אופן שואבת המון כוחות מסיפור חייה. אצל יהונן הסיפור שונה וגם הוא וודאי שואב כוחות מסיפור חייהם של אחרים בבחינת לא תמיד "הדשא של השכן ירוק יותר".
תודה רבה על הסיפורים הנפלאים ושבוע נפלא.
שרה
שוקה שלום,
שמעתי את סיפורך המרגש על ברית הסולידריות של הורי וחבר חברך.
אני חושב שהגיבור האמיתי של הסיפור הינו אותו האב האנונימי אשר תרם את זרעו ובגבורה אמיתית חתם את פיו, ולא גילה ולו ברמז את האמת.
כל ההורים שבינינו ודאי יכולים להזדהות עמי, בהערכתי לחוסר האנוכיות הקיצוני של אותו איש אשר שמר כך על חברו, בנו והמשפחה שלהם.
היי שוקה יקר,
סיפור אנושי מרגש ביותר. חברות נבחנת בכל הרמות ובכל תחום.חברות אמיתית מציפה את הרגש הכי טהור שבנו. חברות יפה היא על זמנית. סיפורים של חברות מרגשת מעוררים בי רצון להיות יותר רגישה לזולת בכלל ולידידיי הסובבים אותי בפרט.
החברות הזאת היא הוכחה למשפט- ואהבת לרעך כמוך.
בקשר ליהונתן, חברך, אשריהו שזכה לחיות בצילם של אנשים כאלה.
יש לי חברה, מכותבת שלי, שביקשה לשמוע את קולך ברדיו-צלצלתי אליה דקה בערך לפני הפינה שלך כדי שתזכור להדליק רדיו…כל כך הרבה סיפורים שלך היא קראה עד שבקשה קצת להכיר יותר מיהו שוקה דינור, גם הפניתי אותה לבלוג שלך…מכאן הכדור בידיה-כמו שאומרים.
תודה על הזיקוק המרגש- מעריכה מאוד- שולי.
שוקה שלום
בעיני זה אחד הסיפורים היותר מעניינים שסיפרת.אני מאזינה קבועה לפינה שלך והיום הייתי נפעמת.סיפור מורכב מכל היבט-אנושי,מוסרי,חברי,ביולוגי,משפחתי ועוד-מרגש מאד מאד.מעורר לא מעט שאלות-קלות וקשות .אבל מעניין.
היופי מכל הסיפור לאחר כל השאלות הנשאלות-הוא אכן הסולידריות-החברות הנפלאה-מצרך וערך שכל כך אזל וכמעט שלא קיים היום.איזו חברות נפלאה.איזו הקרבה של כל אחד מהצדדים.איזו נאמנות של כל אחד מהמעורבים.סיפור שצריך ללמוד עליו וממנו בתחומים רבים-אתיקה ומוסר,פילוסופיה,סוציולוגיה,פסיכולוגיה ומה לא.נהדר..
כל הכבוד לך ויישר כח שאתה משתף אותנו וחולק עימנו סיפורים כל כך יפים ומעניינים.נהניתי.תודה לך.
שוקה שלום
שמעתי את הסיפור של יונתן.
הדור הקודם ידע לשמור סודות. הסיפור שלי דומה לסיפור של יונתן
המשפחה היגיע ארצה בשנת 72. משפחות של ההורים נספו בשווה ולא היו לי דודים וסבים.
בגיל 52 נהיתי יתומה.
בזמן פריקה של בית אימי, שנפתרה באופן פתאומי (האבא נפתר שנה קודם), מצאתי פתק (חצי עמוד ממחברת) ובו הודעה (כתובה בעת ציפורן ). נוסח ההודעה היה : "בעלך ………נהרג בקרבות עם הגרמנים בתאריך…." וציון מיקום קבורתו.
התאריך היה זהה לתאריך יום ההולדת שלי ושם משפחתו כשם אבי (האש שגידל אותי).
לא הופתעתי. המלחמה הייתה ארוכה ואכזרית.
היו הרבה סודות ויותר מזה שתיקות, לא מדברים, לא מזכירים – אחרת אי אפשר להמשיך.
לא הופתעתי אבל כעסתי על אמי שלא ספרה כי לא יכולתי להודות שאש שגידל אותי ואהב אותי.
סיפרתי לבעלי , לילדים ולאחי והחלטתי שלא יהיו סודות במשפחה שלי.
לשי,
ראה את הקישור הזה שדן בהונאת אבהות:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4169633,00.html