שקופים

אלון, ארכיטקט צעיר ובמקרה גם חתני, גר בתל-אביב ועובד בבאר שבע. וכך הוא נוסע מידי יום ברכבת ישראל על הקו ת"א – ב"ש.

"בתחנת הרכבת בבאר שבע," הוא משתף אותנו באחת השבתות,  "ליד שערי היציאה, עומדת בחורה צעירה במדי הרכבת ותפקידה לעזור לנוסעים לצאת ולהיכנס בשערי התחנה במקרים של תקלה בכרטיס או כמישהי עם עגלה זקוקה שיפתחו לה את המעבר. אתה מצפה לעובד משועמם, שעושה את התפקיד כדי לצאת ידי חובה והנה הבחורה הצעירה הזו יוצקת תוכן אחר לתפקיד. היא תמיד חייכנית ומסבירת פנים ותמיד יש באמתחתה מילות ברכה לתחילת היום או לסיומו. מכיוון שמרבית הנוסעים הם די קבועים היא בהדרגה מכירה את כולם וכולנו מכירים אותה. שאלתי לשמה, קוראים לה קטיה. לפתע היה לי שם ולא רק דמות. לא התעצלתי ויום אחד אמרתי לה שבזכותה תחנת הרכבת בבאר שבע היא אנושית יותר.  באמת חשבתי כך."

כך סיפר לי אלון, והנה השבוע שולח אלי אדם בשם עזרא היידו קטע מספר בשם "שקופים" שנכתב ע"י ליאור אנגלמן. הנה תמצית מהקטע שתוכנו מתקשר היטב לראשית דברי:

היה זה יום שישי אחר הצהריים ונכנסתי לאחת מרשתות המזון להשלים קניות לשבת. המקום הומה קונים, תורים ארוכים משתרכים בקופות וההמתנה מייגעת.

אני מניח שבכל אותו הזמן אף היא הייתה שם. מין הסתם הייתה שם גם אתמול, גם שלשום. תחילה לא הבחנתי בה כלל. היא נמנית על הזן של הבריות שאין העין שולטת בהם כל ימות השנה. במה השתנה הפעם הזאת שבה זכיתי לראות?

נעים היה לי לומר כי אני הוא שהסרתי את הלוט מעל עיני, אך לא כך היה הדבר. דומה כי זכיתי להבחין בה רק לאחר שראיתי שהאדם שעמד לפני לא השגיח בה כלל ועיקר. הוא התעלם, פשוט התעלם. לא עלה על דעתו לשלוח לעברה אף לא מילה קטנה של הכרת תודה על כך שידיה מטפלות ביעילות בשפע המצרכים שהוא עצמו קנה. היא מצדה, המשיכה במלאכתה. אורזת, קושרת ולבסוף מניחה בסדר מופתי בעגלה.

ואז… הקמח שאריזתו נקרעה התפזר לכל עבר ונתן סימניו במוצרים שזה עתה ארזה.

"סליחה אדוני." היא אמרה. מבטה מבויש, כאילו בה האשמה ומיד החלה במלאכת הניקיון כדי לכפר על עוונה.

משהו במילה "אדוני" שיצא מפיה הרעיד את לבי. זו לי פעם ראשונה שבה שמעתי את המילה הזאת מפיו של אדם שהתכוון למשמעות הפשוטה של המילה. "אדוני" היא אמרה, לאדוניה התכוונה.

בחלוף כמה רגעים נוקו שאריות הקמח והיא מיהרה להביא מהמדף חפיסת קמח אחרת לאדון.

והאדון שילם חשבונו לקופאית והפטיר: " הכל כאן כל כך איטי, עוד מעט שבת, אנשים לא מבינים?"

ומכיוון שלבי נחמץ לנוכח התעלמותו ממנה, נתתי אני דעתי עליה. התבוננתי בה – היא הייתה אישה נמוכת קומה והרה.

כשהאישה ארזה את אשר קניתי, ולמרות שאיני מורגל לכך, תחבתי שטר לידה.

"סליחה אדון," היא אמרה "אני לא קופאית. אדוני רוצה שאקח את העגלה למכונית?"

"כבר שילמתי לקופאית. זה בעבורך, רק לומר לך תודה."

אורו עיניה ונשאה אלי מבט כאומרת: "אדוני בטוח?"

נטלתי את העגלה והיא אחרי, מנסה לסייע לי ואולי לומר לי משהו.

סידרנו את השקיות במכונית והודיתי לה, ואז היא הושיטה לי מעטפה קטנה ונסתלקה.

פתחתי את המעטפה, חששתי שאולי השאירה את השטר שנתתי לה, אבל במעטפה היה זוג משקפיים שקופים.

שנים הרבה חלפו למין היום ההוא ויש בזמן, מין תכונה מתעתעת כזו, לתבל מציאות בדמיון.  איני יודע אם סיפור המשקפיים אמת היה או פרי הדמיון אבל אלמלא פגשתי בה, בהם בוודאי לא הייתי מבחין, ולעולם לא הייתי זוכה להכיר בכל האחרים.

בעזרת המשקפיים הללו ניתן להבחין בכולם. אפשר לראות את האנשים השקופים, את אנשי הצללים. משהרכבתי אותם פתאום הבחנתי גם בהם – בְּמַחתים הקבלות בסוּפֶר, במטאטא הרחובות, בשומר בגן הילדים ובמאבטח בקניון.

לפתע התאהבתי בהם, באנשי הצללים, שלא הרגשתי בחסרונם קודם ואלמלא הבחנתי בהם לבטח הייתי מאבד עולם ומלואו.

 (מתוך ספרו של ליאור אנגלמן "שקופים" )

מי ייתן ושני הסיפורים הקטנים הללו ישמשו לכולנו כמשקפיים כדי לראות את כל אנשי הצללים הללו ולהתייחס אליהם ….

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
יום חמישי, 14 ביוני, 2012 

"שקופים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

נראה לי שהמשקפיים מסמלים משהו אחר.
האנשים האלה לא שקופים.
הבעיה היא במבט של הצופים שאינם מתבוננים.
מבטים שקופים

שוקה היקר!
כרגיל – צביטה בנשמה.. נוגע.. מעמיק.. מראה רבדים נוספים באנושות
תודה על העין הנוספת שאתה מעניק ואת עוצמת הרגש לאחר שאתה מעביר
בברכת שבת שלום
אירנה

הסיפור הזה מתקשר לי היטב לאותם אנשים שעלו מבריה"מ לשעבר שהם רובם אקדמאים – מהנדסים, כלכלנים ואפילו רופאים אשר מסיבות שונות (כמו קשיי שפה) לא הצליחו לעבוד במקצוע שאותו רכשו וחלקם הגדול עובד בנקיון ובשמירה. אנשים אלה הם אנשים שקופים שרובנו לא שמים לב אליהם בכלל.
זכור לי שלפני שנים עבדתי ב'בזק בילאומי' וזה היה לאחר ששבתי משליחות ארוכה בבריה"מ לשעבר ודווקא אנשים אלה מאד עניינו אותי. נהגתי לשוחח עמם, לשאול מה מקצועם וכו'.
כשעזבתי – וזאת כדי לצאת שוב לשליחות – באו אלי כל עובדי הניקיון להיפרד ממני ואמרו לי שזו הפעם הראשונה שמישהו התייחס אליהם כאל בני אדם ולא כאל "שקופים".
תארו לכם אנשים שבמדינות מהם הגיעו היו בעלי משרות מכובדות וכאן נאלצים לעסוק בעבודות שמאד משפילות אותם – ושאיש לא מתייחס אליהם.
בימים אלה מוקרנת בערוץ 1 בטלויזיה סדרה מדהימה הנקראת: 30 ש"ח לשעה ואשר גיבוריה הם בדיוק אותם אנשים שקופים. מאד ממליצה לצפות!!!

תופעה מוכרת. נראה לי שרובנו חוטאים בה, רובנו גם לדעתי קורבנות שלה ואיני מאשימה אף אחד. אני חושבת שזו תולדה של הזמן המודרני כשאנו אצים רצים ואף פעם אין לנו זמן.
בהודו נחשפתי לשקט ולשלווה של האנשים למרות מצוקותיהם.
בארה"ב פגשתי אנשים שלא נלחצים מהפקקים ומכל אותן סיבות להמתנה שאנו לא יכולים להם.
תודה לך שוקה על סיפור יפהפה ונוגע ללב.
שבת שלום
שוש

שוקה שלום, אני רוצה לומר לך שאני שמח שהעלית את הסיפור הזה, מכיוון שאחת התכונות הבולטות אצלי זה להביט סביב בכל מקום בכל מצב ולבחון את הסביבה ואפילו לראות את אותם אנשי הצללים ולשאול את עצמי שאלות לגביהם שלמעשה אין מי שיתן את התשובה. ועד עכשיו שקראתי את הסיפור הזה שחשפת תהיתי אם אני האדם היחידי שעושה זאת וכמובן שאני שמח שאני לא. תודה.

בד"כ האנשים השקופים הם אנשים אדיבים ומוקירים תודה לכולם- בלי קשר לשקיפות. אלה אנשים חמים ובעיקר ביישנים.
אני מכירה 2 כאלה שבשל שקיפותם הם התחברו לבעלי חיים – ו- 2 הצדדים מאושרים.

תמר שלחה אלי את התגובה הבאה ונתנה לי רשותה לכלול אותה בבלוג:
שלום רב לך שוקה
יש עוד סוג של שקיפות. שקיפות מתוך הרגל.
כמה פעמים האנישם היקרים לנו ביותר הופכים (הם ומעשיהם) לשקופים בשגרת היום יום?
כמה פעמים המשקפיים השקופים המאפשרים לראות אותם מסופקות רק ע"י שינוי בלתי צפוי, ודרמתי, בשגרה?
מאחלת לנו שלעולם לא נהיה עיוורים חלקית, לא לזרים סביבנו ולא לסובבים אותנו, ובודאי שלא לאוהבים אותךנו.
בברכת מאור פנים ואור בעיניים
תמר

I often teach my students, to recognize that in my opinion, we are a computer with a soul. We all like to be recognized and validated Thank you for sharing.

טוב שוקה, טוב.
אומרים שכל אדם מוכשר במשהו מיוחד באופן מיוחד.
, גם עובדת הנקיון בקאנטרי, גם המאבטח בסניף הבנק, כמו גם המאבטח בקניון שתיקן לי מילה בפזמון – לשיר שזימזמתי. מכאן התגלגלנו לשיחה מאלפת על ההיסטוריה של השיר.
היה הרווח כולו שלי.

תודה על סיפורים מרגשים.
ברשותך שיתפתי אצלי בקיר בפייסבוק.

הנושאים שאתה מעלה שוקה, נותנים לנו את האפשרות לחשוב על חיינו מזויות אחרות.
הפעם אנחנו דנים בקבלת המציאות כמובנת מאליה.
כולנו חוטאים בהכנסת הפרטים לרקע, למובן מאליו.
במבט בוחן יותר- יש שם עוד אנשים שגם הם צמאים להכרה, להתייחסות ולמשמעות.
מי שעוצר ומסתכל ,מי שתורם מילה טובה ומחמאה- עושה את האנושות טובה יותר ואת עצמו מאושר.

אולי כדאי שכולנו נעשה מעשה עם חיוך. לאמר יום טוב לכל קופאית, תודה לכל אורזת, והמשך שבוע טוב לכל נותן שירות, בלי קשר למוצאו. נעשה טוב להם ואף לנו!

אצלי הם כבר לא שקופים.
לפני כמה שנים גמלה בליבי החלטה לגבי "השקופים" המשרתים נאמנה את כל באי "השירותים" או בעברית פשוטה "בתי השימוש הציבוריים" בקניונים, באוניברסיטאות במרפאות ובשאר מקומות בהם אנו משתמשים לצרכינו האישיים ולא מעיפים מבט לאותם "שקופים" שדואגים שנוכל לעשות את "צרכינו" במקומות נקיים ושכרם הוא "צרור נקוב" כדברי המשורר.

בעיני הם אנשים יקרים, מוכנים לכל עבודה, נמנעים מחסדים, במקום לפנות לקבלת קצבאות הם באים יום יום לעבודה שבעיני רבים היא בזויה ובעיניהם היא מקור לחיות בכבוד.
בכל פעם שאני נזקקת למקום מסוג זה אני משלשלת 5 שקלים לכיס "השקופה" שדואגת שיהיה ניר טואלט , שהרצפה תהיה יבשה, שהכיור והברזים יבהיקו ושלי יהיה נעים להכנס למקום. באיזו הפתעה הן מקבלות את המעות וכמה היא שמחה בהם באיזו ענווה היא מודה לי ואני כל כך שמחה לראות את האור בעיניה ולו לשניה אחת בלבד.
אם כל מי שנזקק לעתים לשירותים אלו יתרום רק שקל אחד לאותה עובדת שדואגת להנעים לנו את המקום , תהא זו הכרת תודה נאה והערכה לה והיא תשוב הביתה עם חיוך ושמחה בלב.

תודה לך על הפוסט שנוגע בנקודה כל כך רגישה, אולי זה יביא אנשים למחשבה שאפשר לתגמל אותם בטיפ קטן.

שוקה שלום
תודה על שנתת לנו להבין איך להרכיב
את המשקפים השקופים,החיים נראים מציאותיים
וברורים שכל מה שצריך זה רק להסתכל דרכם.

אכן זיקוק למחשבה
שבת שלום.

שוקה היקר
לאחר ששמעתי אותך לפני הרבה מאוד אמשים לאחור בתוכנית הרדיו של פרנס ,קורא אותך באדיקות ,נדהם מחדש ,למראה (נכתב) רגישותך והאופן שבו הינך מספר את הסיפורים ומגיש אותם …
אתה פשוט יודע לנגוע במימון הנכון בעוצמה הנכונה …

מעביר את מה שאתה כותב לקרובים אלי – שידעו לפעמים דרכך מה אני מרגיש …
תודה

שוקה יקירי,
אכן,
יש אנשים שאנחנו לא רואים אותם. אנחנו כל כך רגילים לראות אותם, שאנחנו פשוט מתעלמים מהבן אדם עצמו, ורואים רק נותן שירות.

עבדתי בחברה מסויימת, שתפקיד המנהל היה גם לשבץ את האנשים למשמרות. אופי העבודה היה כזה שכמעט ולא היינו בקשר עם המנהל, אלא פשוט קיבלנו משמרות והגענו עצמאית לעבודה.
עיקר הקשר בינינו ובין המנהל היה שליחת מייל שבועי אליו ובו בקשות למשמרות ספציפיות, וקבלת מייל בסופשבוע עם שיבוץ המשמרות לשבוע הבא.
מדי כחודשיים היינו מגיעים להדרכה, ואז גם היינו פוגשים במנהל.
באחת הפעמים הללו, הוא היה נראה לי קצת טרוד. שאלתי אותו מדוע הוא טרוד, אבל הוא רק חייך.
שאלתי אותו – האם החיוך בא להסתיר את הטרדות? או רק אתנחתא קצרה, והוא ענה –
הסיבה היא, שבמקום לנהל 300 עובדים, אני מנהל 30 עובדים, וגננת של עוד 270.
הפעם היה תורי לחייך, ושאלתי האם אני יכול לעזור במשהו?
הוא ענה – אתה את שלך עשית…
פתאום נפל לי האסימון. פתאום הבנתי, שהוא אמנם המנהל, אבל בגלל שתפקידו גם לשבץ אנשים למשמרות, ואילו החלק הניהולי מתייחס בעיקר לעבודתו עם גורמים חיצוניים ומנהלים מעליו, רוב האנשים שאותם הוא מנהל לא מתייחסים אליו כאל מנהל, אלא כאל "שבצן" – למה נתת לי משמרת כזו, ולמה כזו, ולמה אני עובד עם ההוא, ולמה לא שמת אותי איתו?
מאז, המיילים שלי השתנו.
הם כבר לא היו – שבוע הבא ביום שלישי לא לשבץ למשמרת בוקר,
אלא:
אהלן,
מה שלומך?
קודם כל, תודה על המשמרות של השבוע ועל ההתייחסות לבקשות שלי,
לגבי השבוע הבא, הבקשות שלי הן:….

שיהיה המשך שבוע נפלא, ותודה על כל מה שאתה עושה עבורנו,
יניב

פתאום, או שאולי זה לא ממש פתאום, התחלתי לקבל משמרות מעולות,
משמרות שאנשים התחננו אליהן, אני קיבלתי בלי לבקש,
למרות שהייתי בותק קטן יחסית, ותמיד היו טענות שרק הותיקים מקבלים את המשמרות הטובות ביותר, אני קיבלתי משמרות פשוט מעולות.
בסופו של דבר, כולנו הרווחנו.
אני הרווחתי משמרות מעולות וגיליתי שהמנהל הוא באמת אדם מדהים, והוא הרוויח עובד אחת יותר, וחבר גנון אחד פחות,
ובסופו של דבר,
כל מה שרציתי לומר הוא –
אם אתה הפרח בשדה של הקוצים, כולם יחייכו לעברך, אבל,
אתה צריך קודם כל להיות הפרח שבין הקוצים.

תודה על השיתוף
יניב
פרסום לב ארי

מישהי שלחה אלי את התגובה הבאה וביקשתי רשותה להעלותה לבלוג. בקשה להישאר בעילום שם:
שוקה שבת שלום,
אישי ואני נהנים לשמוע אותך ברדיו וגם לקרוא ובלי בושה להזיל דמעה או יותר.
אז למה דווקא הפעם אני כותבת?
כי השבוע, כשכדרכי ברכתי לשלום את אחת הקופאיות בסופר ושאלתי לשלומה. בתי הצעירה שאלה אם אני מכירה אותה, אז אמרתי כן וששאלה מאיפה עניתי "מהסופר"

היא קצת הופתעה אך המשכנו לדרכנו ולא נתתי דעתי לשיחה זו, עד עתה.

אני נוהגת להודות למנקה בשירותים הציבוריים ולבקש סליחה אם נכנסתי לשירותים בדיוק אחרי שניקתה אותם. אני מברכת לשלום את השומר/ת בשער או בפתח מוסד אליו נכנסתי ותמיד את כל הקופאיות/ים. לפעמים הם מופתעים מהמחווה, אבל לא אכפת לי.

ואם "נפלתי" על קופאית איטית או לא ממש מקצועית אני מתנחמת במחשבה שהיא בטח לומדת עכשיו את התפקיד….

אז שמחתי לקרא שאני ,כאלון, מרכיבים את המשקפיים ורואים את האנשים הלא שקופים ובטוחה שגם ילדיי ינהגו כך ברבות הימים.

תמשיך לענג לנו את השבת ואת כל השבוע בסיפוריך המעניינים

היי שוקה יקר,
איזה תגובות איכותיות והכי התרגשתי מתגובתו של יניב פרסום בגוגל, כי זה כל כך נכון לראות את האדם שמאחורי התפקיד ומילים טובות- מהלכות קסמים בנפש כל אדם. הסיפור שלך הזכיר לי את הסיפור – מקפל המצנחים:

צ`רלס פלומב היה טייס קרבי בצי האמריקני בזמן מלחמת וייטנאם.
לאחר 75 משימות מוצלחות, מטוסו יורט והופל ע"י טיל קרקע אוויר.
פלומב הפעיל במיומנות את כיסא המפלט וצנח לתוך טריטוריה עויינת, הוא נשבה ונכלא במחנה שבויים וייטנאמי- קומוניסטי במשך שש שנים.
לאחר אותן שנים איומות הוא שרד ושוחרר, והיום הוא מרצה על הלקחים שהפיק מחוויותיו במתקן הכליאה.

יום אחד, שנים לאחר השבי, כאשר ישבו פלומב ורעייתו במסעדה, ניגש אליהם אדם משולחן אחר ואמר: "אתה פלומב, נכון? במלחמת וייטנאם הטסת מטוסי קרב מנושאת המטוסים `קיטי הוק`."
"אלוהים אדירים, איך אתה יודע?" שאל פלומב.
"אני הוא זה שקיפל וארז את המצנח שלך…" השיב לו האדם בחיוך.
נשימתו של פלומב נעתקה, מרוב פליאה והכרת תודה.
האדם לחץ את ידו ואמר: "זה כנראה הצליח!"
פלומב אישר. "ועוד איך! אילו נכשל המצנח, לא הייתי כאן היום…"

באותו לילה לא הצליח פלומב להירדם.
הוא חשב לעצמו: "כל זמן שהותי בשבי הירהרתי באדם ההוא, תהיתי איך נראה אז במדי חיל הים: כובע לבן, סינר אחורי ומכנסיים רחבות. תהיתי בכמה הזדמנויות בטח ראיתי אותו ולא אמרתי אפילו "בוקר טוב, מה שלומך"? או מילה כלשהי, שהרי אני הייתי טייס קרבי, עם מעמד וסטטוס, מלא חשיבות עצמית – והוא היה סתם מלח פשוט."
פלומב חשב על השעות הרבות שבהן ישב המלח ליד שולחן עץ ארוך, במעמקי הספינה, משלב בקפידה את שכבות הבד ומארגן את הרצועות, מחזיק בידיו את גורלם של אנשים שאינו מכיר.

היום, פלומב שואל את הקהל: "מי אורז את המצנח שלך?"
לכל אחד יש מישהו שדואג לו ומספק לו את מה שהוא צריך כדי להגיע לסוף היום בשלום.
פלומב מציין גם שהיה זקוק להרבה סוגי מצנחים כאשר מטוסו יורט: מצנח פיזי, מצנח מנטלי, מצנח רגשי ומצנח רוחני.
את כל אלה ניצל פעמים רבות עד תום לפני שהגיע כעבור שנים, לחוף מבטחים.

לפעמים, שקועים באתגרים היומיומיים שהחיים מציבים לנו, אנו מפספסים את מה שחשוב באמת.
אנו שוכחים להגיד: שלום, בבקשה, תודה.
מדלגים על הזדמנויות לברך במזל טוב אדם שקרה לו משהו נפלא, להחמיא או סתם להיטיב למישהו

תודה שוקה- והמשך לשגר לנו את מיטב זיקוקיך.
מעריכה מאוד- שולי.

שוקה בוקר טוב

תודה רבה על "זיקוק" מדהים , לצערי הרב נתקלתי בתופעה זו גם במסגרת עבודתי עבדתי במקום עבודה 10 שנים ו"הבוס הגדול" לא ידע את שמות העובדים הנמצאים במשרד הסתכל על כולם מגבוה.
יפה נעשה כולנו ונראה את כל אלה שבסביבתנו ונתייחס אליהם בכבוד ובנימוס.
יום טוב – שרה

הסיפור מקסים בנוסף מה שאני עושה זה כשאני רואה את מנקה הרחוב שמנקה מול החנות אני פשוט מציע מים או קפה שזה תמיד
מתקבל בברכה ולי זה גם עושה משהו אני ממליץ תנסו ותרגישו טוב
מזה תודה אנשים טובים ויום טוב דודי .

אכן העולם היה יפה יותר
אם כולנו היינו נחמדים ביותר
ואדיבים יותר

מצד שני לכל דבר יש את הזמן והמקום

בארה"ב כשחייתי שם
הייתי לפעמים עומדת בתור
ולפני אישה אדיבה, שקראה שצריך להיות אדיבים לאנשים השקופים

עונה בנימוס לשאלה הסתימת: מה שלוך היום
והשיחה נמשכת גם שהחשבון שולם

וכולנו אחריה בתור.

קשובים לך. המשך להאיר את פינות חיינו…

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)