המורה שאני זוכר
אני בסיור קצר בכמה חברות סטארט-אפ. אחת מהן עוסקת בלימוד מקוון. "והיכן מקומו של המורה שאני מכיר?" אני שואל ונזכר בַּמורים שהשאירו בי חותם. ואז, צף ועולה בי סיפור של מאיר שלו, שהעבירה אלי אלונה מוסקוביץ כבר לפני שנים. הנה הסיפור, מקוצר מעט, בתקווה שלא פגעתי באיכויות המקור:
הייתי אז כבן עשר, גרתי בנהלל, ועמדה לפניי בעיה קשה: הגעתי לשלב שבו גם אחרים הבחינו בצורך שלי במשקפיים. האמת היא שמיום שעמדתי על דעתי, ידעתי שהראייה שלי אינה חדה. תחילה חשבתי שהעולם נברא מטושטש. אחר כך החלטתי שזו הראייה הטבעית של בני המין האנושי.
אבל אט-אט חדרה למוחי ההכרה, שחבריי מיטיבים לראות ממני. הקדשתי את רוב זמני להסתרת העובדה הזו מכולם, אלא שקוצר הראייה שלי הלך והחמיר. בימים ההם, שלהי שנות החמישים, משקפיים היו בושה. קסוקר, אבו ארבע, טיליגנט – כינו את אלה שהרכיבו אותם. ובכלל, נהלל לא הייתה גן עדן לעיוורים ולפיסחים. מייסדיה, אנשי החזון, חלוצי העלייה השנייה, לא שבו לארץ אבותינו כדי להוליד בה צאצאים ממושקפים. כאלה היה להם די והותר בגולה. הם רצו דור חדש של איכרים גבוהים, שזופים, עזי-לב וחדי-עיניים.
מכיוון שהחריצות וגם החוסן והגובה שלי לא היו מרשימים במיוחד, הבנתי שמשקפיים יהיו המסמר האחרון בארון המתים שלי, שלא אדבר על הבושה שאמיט על משפחתי. לא היה לי ספק, שאם אופיע במשקפיים על חוטמי, הדודים שלי ימכרו אותי לסוחר הבקר וסבא שלי יודיע שהציונות נכשלה ויחזור באנייה הראשונה לאודסה.
בגלל כל אלה עשיתי מאמצים גדולים להסתיר את קוצר הראייה שלי. בין היתר התמכרתי לקריאת ספרים. את העולם האמיתי קשה לקרב אל העיניים אבל את העולמות המודפסים על הנייר – אפשר. וכך – ברב שנות ילדותי התהלכתי בעולם הולך ונעלם, ובירכתי בשלום לא רק בני אדם אלא גם שיחים מופתעים.
לבד מהשיחים, חשד בי גם המורה שלי, יעקב מאסטרו. כמה וכמה פעמים קרא לי לשיחה ואמר, שלדעתו איני רואה את מה שכתוב על הלוח. הוא החליט לא ללחוץ עלי יותר מידי, עד שיום אחד הוא כתב על הלוח מבחן בחשבון ואני זוכר היטב את ההערה שהתלוותה לציון הנמוך: "התשובות חלקן נכונות, השאלות אינן נכונות."
כבר באותו הערב הוא דפק על דלת ביתנו ונכנס בשלום מנומס. חשתי את הקירות נסגרים עלי. יעקב מאסטרו היה איש עדין ונמוך קומה. אני חושב שרחש לי סימפטיה מסוימת משום שגם הוא לא התאים לתדמיות של הכפר. הוא לא ייבש ביצות ולא נלחם בפלמ"ח, ונוסף לכל הצרות היה ספרדי. נהלל, מיהלומי הכתר של החזון הציוני, הייתה קצרת רוח כלפי אנשים כמוהו. העובדה שהביא עמו לארץ קבוצה של יתומים קטנים, שאסף אחרי השואה והצילם, לא הועילה לשיפור מעמדו.
הוא ניגש ישר לעניין, ואימא שלי, נהללית בעלת גאווה, הודיעה לו שהוא טועה. יעקב נבוך, התכווץ בכיסאו אבל התעקש: הילד זקוק למשקפיים. אימא שלי הסמיקה. היה לה סומק מיוחד של כעס. היא הלכה לחדר הסמוך, ונשארה שם לאות בוז ומחאה.
אבא שלי, לעומתה, התקשה להסתיר את שמחתו. הוא היה עירוני עם עור לבן, דעות ימניות, ומה שהכי חשוב, ממושקף בעצמו. העובדה שהצליח לפגוע בגנטיקה המושלמת של מושב העובדים הראשון בכלל ושל המשפחה הסוציאליסטית של אימא שלי בפרט, גרמה לו נחת עצומה.
למחרת נסענו לעפולה אל רופא העיניים. ביום שקיבלתי את המשקפיים, שמתי אותם בכיסי, הלכתי לביתו של יעקב מאסטרו ואמרתי לו: "יעקב." – בנהלל קראנו למורים בשמם הפרטי – "יעקב, בעוד חודש תסתיים שנת הלימודים ואז אני חוזר לירושלים." וביקשתי ממנו שירשה לי לא להרכיב את המשקפיים עד תום השנה. הבטחתי לו שלירושלים כבר אגיע במשקפיים.
למחרת בבקר הוא הגיע לכיתה והודיע שהחליט להחליף את מקומות הישיבה של כולנו, "כי אתם מפטפטים יותר מידי." כך הוסוותה מטרתו האמיתית – להעביר אותי קרוב יותר ללוח.
חודש לאחר מכן עקרנו לירושלים. כשהכפר נעלם מעיני (כלומר אחרי עשרים מטר), הוצאתי את המשקפיים מכיסי, הנחתי אותם על חוטמי, ושם הם עד היום. בחשבון אני מתקשה גם עכשיו, אבל במורה טוב ונדיב אני מסוגל להבחין עד היום, וגם בלי משקפיים.
(מתוך ספרו של מאיר שלו "סוד אחיזת העיניים", עם עובד.)
מוקדש באהבה לכל המורות והמורים הטובים והנדיבים, כדברי מאיר שלו, המעצבים לטובה את אישיותם של ילדינו. אם אתם כאלה… תבורכו!
זיקוקין די-נור
שוקה, ברצלונה
יום חמישי, 14 במרץ 2013
"המורה שאני זוכר" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה,
גם אני מורה, וגם אני עשיתי כמיטב יכולתי לשמור על הכבוד של חניכי, וכיום כשאני מאמן ילדים המתמודדים עם קשיים לא פשוטים, אני אוהב שבעתיים את הזיקוק הזה כי בעזרתך חוזרת הערכה לאנשי החינוך ומפנה את מקומה של הציניות בכדי להחזיר לחזית הבמה את כבוד האדם.
משפחת שלו גרה בשכנות למשפחתי בשכונה בירושלים. אמא של מאיר היתה המחנכת והמורה לגיאוגרפיה שלי עם אותה גישה שמאיר מתאר בספרו, ואבא שלו היה מורה בסמינר בית הכרם ומקריא משיריו במועדון השכונתי. מאיר שהיה לו כינוי אחר (אבל אין לי רשות להדליף אותו) לא נבדל מהרבה ילדים אחרים שהרכיבו משקפיים. כשהחל להתפרסם- היינו גאים מאד בעובדה שבגר בשכונתנו
שוקה , יום טוב !
את מאיר שלו אני מכיר מכתבותיו בעיתון מה שנראה שהוא ניחן בראיה חדה ומעניינת , אבל מה שתפש אותי וזה בעניי אחד הדברים החשובים בחנוך וגם ביחסיי בניי האדם ובין איש לרעהו , זו ההתיחסות הרגשית , החברתית ובגובה העיניים בין המורה לתלמידו הסובל ,
הייתי מאחל לחברתנו ללכת בדרכו של מורה זה ,
שוקה העלת נושא מאוד חשוב ותודה רבה לך ,
ביי עומר
שוקה יקר
עוד זיקוק קסום המתווסף לכל שאר הזיקוקים הנפלאים שלך
והבחירה במאיר שלו היא האיכות במיטבה.
שבת של שלום
רוני
רציתי להוסיף סיפור קטן באותו עניין.
אחד מנכדי היה זקוק למשקפיים בגיל שלוש וחצי.
הגננת, שרון גבע, הודיעה לכל הילדים שביום שישי תהיה תהיה "מסיבת משקפיים" לכבוד המשקפיים של יותם, וכלתי אפתה עוגת שוקולד בצורת משקפיים. יותם היה מאושר וסיפר לי בגאווה על המסיבה שעורכים לכבודו, וכמובן הרכיב את המשקפיים בשמחה ובגאווה.
גם כאן אפשר לראות כיצד גננת בעלת רגישות והבנה לנפש הילד, יכולה להפוך גם מצב, שהיה עלול לגרום לילד בעיות ,יכול להפוך למקור שמחה וגאווה.
שוקה שלום,
עסקתי בהכנת ארוחת ערב שבת והאזנתי בקשב רב לספור שלך בתכנית של פרנס היום בצהרים. הייתה לי הפתעה עצומה כששמעתי את שמו של המורה בספור :יעקב מאסטרו כשמו של אבי. אבי ניצול שואה יליד סלוניקי ומעולם לא שמענו שם נוסף כשמו שלו. פשוט הייתי המומה.
תודה שוקה,
יופי של זיקוק. בכול מקצוע יש את המקצוענים בעלי הרגש האנושי וזה תמיד מחמם את הלב. מאיר שלו בדרכו עם הומור חינני הצליח לצייר לנו את המורה יעקב כאדם חכם ואנושי כאחד…צחקתי ונהניתי מכול האיכויות שמועלות בסיפור הזה.
זיקוק חגיגי, מבטיחה להעבירו הלאה…
אהבתי מאוד את תגובתה של רינה שרב – גננת שהבינה לנפש הילד והפכה מצב עדין למצב של שמחה וגאווה.
כאשר אנחנו עוזרים ומרוממים את הזולת אנחנו יוצרים סביבה יותר טובה.
סיפור יפה שמראה דבר אחד, ניתן להפוך את האדמה ולשנות סדרי עולם(סדרי ישיבה במקרה הזה)עבור בן אדם אחד.אני מאחל לכולנו לפגוש לא רק מורים כאלה..מפקדים כאלה בצבא..מנהלים במקומות העבודה וכמובן הורים מהסוג הזה, שיעשו כל שניתן ויהפכו סדרי עולם כדי שאחד יהיה מרוצה .שוב נחזור קצת למקורות, בעלי המוסר כותבים דבר פשוט "כשהאדם עובד על אחת ממידותיו הלא טובות הטבועות בו בראשית בריאתו ומשנה אותה, ה' יעשה בשבילו מעשה בראשית של ממש".
ביום שבת 10/08/13 הלך לעולמו המורה אליהו טובול מקרית גת
המורה אליהו הוא המורה שמתאר מאיר שלו בספרו.יהיה זכרו ברוך.
אינני מוצאת את הסיפור המופלא על ילד שנהג להתקשר למספר הטלפון של הטלפנייה בארה"ב ושוחח עם גברת בכל פעם שהיה משועמם.
כאשר חזר לארה"ב אחרי שנים רבות, גילה שהיא נפטרה, אך השאירה עבורו הודעה, במקרה שיתקשר אי פעם שוב למוקד הטלפוני בארה"ב.
אודה עם תוכלו לשלוח לי קישור של הסיפור המרגש הזה.
בתודה מראש,
תמי