(כף)-יד הגורל
רויטל רביב היא זמרת אופרה צעירה, סופרן. מבקרי המוסיקה מפליגים בשבחיה. "צריך להיות באולם כדי להאמין איך היא יכולה לעורר בשירתה סערת רגשות… " כתבה עליה הביקורת. היא בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים והקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון. את כל זה תמצאו באינטרנט. את סיפור האהבה המלבב שלה לא תמצאו באינטרנט. אז למי מאתנו שעדיין מאמינים באהבה ממבט ראשון, ללא מגורים משותפים לפני… וכל שאר המקוּבּלוֹת של ההווה, הסכיתו ושמעו:
אני לוקח אתכם תריסר שנים לאחור. רויטל אז בת 24 , לאחר הלימודים באקדמיה, צעירה, נאה ומוכשרת, והיא מופיעה בקונצרט הראשון שלה. הקונצרט – 'אָווה מריה' -נערך בכנסייה באבו גוש. הימים ימי חורף ובשורה האחרונה מכורבל במעילו, צופה במופע אמיר בן ה-36 . אמיר מוקסם מהופעתה של רויטל, היא ננטעת במחשבותיו.
חולפים כמה חודשים. רויטל מתקבלת ללימודי תואר שני בקולג' המלכותי למוסיקה, נפרדת מהמשפחה ועוברת להתגורר בלונדון. באחד הערבים היא מוזמנת כאורחת לערב גאלה של ידידי האופרה הישראלית. אחת הזמרות הישראליות מוכרת לה מהעבר וזו טופחת על שכמה ואומרת: "איזו מקריות. ידיד שלי צפה בהופעה שלך באבו-גוש… נדלק… ובקש את הטלפון שלך… והנה את כאן מולי בלונדון."
"באותה תקופה הייתי לקראת סיומו של קשר זוגי," מספרת רויטל "ולא כל-כך פתוחה לקשר חדש. כשאמיר התקשר אמרתי לעצמי 'נשתעשע מעט… הנה הזדמנות לנקום בעולמם של הגברים." ואמיר התקשר שוב והתקשר שוב, מדלג בקלילות על כל המכשולים שרויטל הניחה לפניו והשיחות התארכו… נגעו בלבה… ומשהו נפתח שם מחדש לעולמם של גברים ובעקר לעולמו.
"זה ישמע מוזר" היא מספרת, "אבל אספר לכם מה הציק לי. אני גבוהת-קומה וכפות ידי גדולות. אני נבוכה לצאת עם גברים שכפות ידיהם קטנות משלי!" שיתפתי את אמיר ב'מוּזרוּתִי'.
בלילה מכשיר הפקס מתעורר לחיים. באיטיות של פקסים פולט המכשיר צילום של כף יד בגודל טבעי. "זו כף ידי," כותב אמיר ומצרף פרצוף של סמיילי.
כמו בסיפור סינדרלה רויטל מניחה אז את כף ידה על הניר החמים עדיין… אבל כף היד קטנה מעט מכף ידה. קצת מאוכזבת היא פונה למטבח מפצה עצמה בכוס של תה אנגלי ומהרהרת. היא כל-כך אוהבת את השיחות אתו. בהיסח-דעת היא משרבטת בעיפרון על התצלום של כף היד. היא משאירה את הניר על הדלפק, פוסעת לחדר השינה ולוּ אנחנו בסרט הייתה המצלמה מראה את קימורי גופה המתרחקים ואז חוזרת לדף הנייר בְּתקריב… ועל כף היד הפרושה… על הקמיצה… נוספה/שורבטה בהיסח-דעת טבעת נישואין.
חולפים כמה שבועות ורויטל מתכננת חופשה בישראל. יום לפני הטיסה המיועדת היא מחליטה להקדים – רוצה לפגוש את אמיר לפני המשפחה – היא אורזת חפציה וחשה לשדה התעופה. היא מבקשת להקדים את טיסתה ביום, והדיילת בודקת ומאשרת. "לו היו יודעים שכל המהומה היא רק בעבור 'בְּלַיינְד דֵייט' בוודאי היו מבקשים תוספת מחיר." היא מהרהרת.
בחור ישראלי עולה לטיסה ומתיישב כמה מושבים מאחוריה. הם לא מכירים. שניהם על הטיסה לגמרי באקראי, אבל גם הוא קשור לאמיר.
היא נוחתת בארץ ואמיר שמעולם לא פגשה ממתין בשדה. הוא עומד מאחורי עמוד ורק הזר הענק שהוא אוחז בולט החוצה כמו האריה ב'מיץ פטל'. "למה אתה מתחבא?" היא שואלת. "לא תאמיני, אחי על הטיסה שלך. אני לא רוצה שיבחין בי, כי מעולם לא קבלתי פניו בשדה התעופה… בוודאי לא עם זר פרחים שכזה…"
שלושה ימים לאחר מכן אמיר מציע נישואין לרויטל וזו נענית בחיוב. המשפחה כמרקחה, גם הסבתא והסבא מגויסים להניאה, כולם מודאגים מהפרשי הגיל… ורויטל: "תכירו אותו וגם אתם תתאהבו בו" היא מרססת תשובה לכל כיוון.
חלפו תריסר שנים. רויטל ואמיר נשואים באושר רב בארצנו הקטנטונת ומגדלים בן ובת לתפארה. שאלתי את אמיר לגרסתו והוא רק חייך ואמר: "הפקס ששלחתי לה עם כף היד… זה היה מוקטן לתשעים אחוז. זו הייתה הבחינה הקטנה שלי לאהבתה אלי…"
(סופר ממקור ראשון)
נו… אז מהי הנוסחה הנכונה לזוגיות מאושרת לאורך זמן? לגור ביחד מספר שנים? לבחון שוב ושוב… ולהסס? או שמא להתחתן אחרי שלושה ימים? ואולי הסוד בכף היד…?
(צרפתי תמונה של רויטל בבלוג)
חג אביב שמח
זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 3 באפריל 2014
"(כף) יד הגורל" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור מתחת לתמונה להאזנה.
רויטל רביב
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
בחורה אמיצה! גם מספרת את סיפורה ומזדהה וגם מרשה לפרסם את תמונתה.
נראית בחורה מקסימה וטוב שהנישואין הצליחו לה.
חג שמח
הי שוקה,
ממש כמו באגדות…, גם כאן המציאות עולה על כל דמיון.
והיכולת שלך לספר סיפור, היא המתנה הכי גדולה עבורי.
תודה על החוויה והשיתוף.
שוקה
חמוד, אמיתי ומעורר נוסטלגיה
חג שמח וכשר
יקי פריד
איזה סיפור נחמד ומרגש.
רויטל בחורה מוכשרת וזמרת מעולה. שמחה לשמוע את הפרטים מאחורי הדמות.
שוקה שלום
הערב פגשתי אותך לראשונה במקרה בתערוכת צילום של דפנה בת דדותך בסינמטק שעבדה בו ולקני עם בעלי. עולם קטן ואין מקריות. תודה על ראיה ובחירה מיוחדת של מצבים אנושיים. מאד מעניין ומדהים ומעורר מחשבה. שמחתי להכירך. מיכל
שוקה יקירי
סיפור נפלא, חג אביבי ושמח,
של פריחה ואהבה
יהודית
שוקה !יופי של ספור והעיקר הרגש המוביל ,
מסקנה : העוצמה בחיים זה הרגש שעולה ב 10 מונים על "המצו" הגברי
בכייפ מעומר !!
חג שמח שוקה
רק עתה קראתי את הזיקוק המתוק, הספור האישי שלנו לא רחוק מהספור שהבאת , בהזדמנות אולי אשתף אותך על מנת שתוכל לפרסמו באם תמצא אותו מתאים
ובינתיים , ושוב
חג שמח
ותודה
ציפי
לשוקה היקר,
אהבתי את הסיפור האהבה הזה ואני תמיד אומרת שנישואין זה עניין של מזל וזהו, אין חוקים ואף אחד לא יודע לאן מובילים החיים…
תודה על הזיקוק היפה והמרגש.
אני , מסיבות אחרות לחלוטין, עם דמעות על העינים. והגעתי לסיפור היפהפה ואמרתי לעצמי, צריך לזכור שיש גם מקרים שבהם הדמעות הן דמעות של אושר, של שמחה, של התרגשות ממשהו טוב. תודה!!