זיקוקין די-נור

קולו של החזן

את פרופסור שולמית פרוש, לשעבר מנהלת היחידה לריפוי בעיסוק בהדסה שבירושלים, פגשתי לארוחת ערב. ידידה של ידידה. איני יודע אם אוכל לשחזר את סיפורה כפי שהיא סיפרה לי בקולה השקט, הרהוט והמרגש… אבל אנסה.

"אמי.. לוֹטִי," כך היא התחילה "נולדה וגדלה בגרמניה. כמו רבים מניצולי השואה היא מיעטה לדבר על הימים הקשים שעברה, על משפחתה שאבדה במחנות ואפילו לא על מחוזות ילדותה. שנים ניסינו לשכנע אותה לעשות טיול שורשים, לבקר בעיירת הולדתה בגרמניה והיא סירבה בעקשנות.
אז גדלנו כך בבית, אחי אלחנן הצעיר ממני ואנוכי, עם אימא נאת-מראה וטובת-לב, אהובה על כל חברותיי, אבל אימא שתקנית, לא משתפת, שומרת רגשות לעצמה. אהבתה אלינו מעולם לא הייתה שנויה במחלוקת… אבל היה שם איזה שהוא חסם.
דווקא עם אחי הצעיר המחסומים לעיתים נשרו, אבל גם שם רק במעט. לאחי היה קול ערב, שאני לא זכיתי לשכמותו. בשבתות בבית הכנסת, השָמָש שכבר הכיר את קולו, היה מזמין אותו לעלות לדוכן ולתת לקולו דרור בכמה פרקי חזנות. ואני זוכרת את אמי באותם השבתות, יושבת בעזרת הנשים בבית הכנסת, שומעת את קול בנה ואז… רק אז… נותנת דרור לדמעותיה להתגלגל ולזלוג על לחייה. לבד מזה לא ראיתיה בוכה. וכמה קינאתי על הדמעות הללו ועל סימני אהבתה הללו לאחי.
גדלתי, בגרתי השלמתי לימודי הדוקטורט, תורמת ולו במעט גאווה לאמי. ויום אחד הזדמנתי להמבורג לכנס מקצועי ומשהו דחק בי לקחת יום-יומיים חופשה ולבקר בעיר הולדתה של אמי, אלטנבורג. ידעתי רק מעט על העיר בה גרה, ואפילו את כתובת הבית לא ידעתי. את אמי לא היה טעם לשאול, היא לא הייתה מגיבה ואולי אף אוסרת עלי לנסוע.
סימסתי לאחי הצעיר: "אני באלטנבורג. תשיג לי דחוף, ואל תשאל אותי כיצד, את הכתובת בה אימא גרה עם הוריה." למחרת בבקר אחי, יש מאין, שלח אלי מסרון עם הכתובת.
הסתובבתי ברחוב, הסתכלתי בבית בו כנראה גרה אמי, משוועת למישהו שיפתח תריס או דלת כדי שאוכל לשוחח עמו. צילמתי את הבית, צילמתי את הבתים שליד, את הבתים שממול. ממול ביתה של אמי עמדו שרידים מפויחים של מבנה שנשרף פעם, גם את זה צילמתי.  ואז כשחזרתי שוב ליד הבית של אמי הבחנתי באריחים מצופים בפליז שקועים באבני המדרכה. היו שם חמישה אריחים שעליהם היו רשומים בני המשפחה של אמי שנספו – אמהּ, אחֵיה ואחיותיה. כך נהוג עכשיו בגרמניה להנציח את הנספים והמגורשים בשואה. צילמתי כמובן גם את האריחים.
שבתי ארצה נרגשת מנסה כל הדרך לחשוב איך אני מספרת לאמי שהייתי שם. אחי כמובן ידע.
ואז באחת השבתות אזרתי עוז, וואו כמה זה היה קשה, ופלטתי לאמי: "אימא'לה, הייתי באלטנבורג. ביקרתי ברחוב שבו גרת." היא לא הגיבה.
"תִראי את התמונות שצילמתי" הוספתי והנחתי את האי-פון שלי עם התמונה של בית ילדותה. היא הגניבה מבט. החלפתי לתמונה עם אריחי הפליז עם שמות אמהּ וארבעת ילדיה. עכשיו היא כבר לא שלטה ברעד שחלף בגופה ודמעות נצצו בעיניה.
"ראית גם את בית הכנסת שממול הבית?" היא פתאום שאלה בקול רועד.
"לא ראיתי שום בֵּית-כנ…." התחלתי לומר.. ואז קישרתי. נזכרתי בשאריות המפויחות של הבניין השרוף שצילמתי מעבר לכביש. זה היה כנראה בית הכנסת. הראיתי לה את התמונה. עכשיו היא כבר התייפחה, כתפיה רטטו ובפעם הראשונה היא סיפרה משהו מהעבר: "אבא שלי היה החזן בבית הכנסת הזה… היה לו קול קטיפה מדהים."
ישבתי מהופנטת. מעולם לא ידעתי שהיה לי סבא חזן. הבטתי באחי שמעבר לשולחן, ולפתע נפל לי אסימון בנקישה חדה. קולו הערב של אחי… זה בא לו מסבי. אמי, שלא סיפרה לנו כלום, אף פעם, הייתה הולכת בשבתות לבית הכנסת לשמוע את אחי ודמעות זלגו מעיניה. לא… לא בגלל אחי…. עכשיו רק הבנתי. קולו של אחי הֵחֵיָה למולה את אביה… החזן… והדמעות היו זולגות מעצמן.
(כך סיפרה לי פרופסור שולה פרוש)

מה אומר ומה אוסיף? דברים שראו שם לא רואים מכאן…
אני מצרף את תמונתה של לוטי בבלוג… לזיכרה… ואת אריחי הזיכרון למשפחתה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום ראשון, 07 בדצמבר 2014

"קולו של החזן" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס.

לוטי (שרלוטה) בצעירותה

אריחי הזיכרון ליד הבית באלטנבורג

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.