השפעה של מחנך – פרק נוסף…
לפני כחודש העליתי את סיפורו של ויקטור אייל, הטייס הראשון של רעננה ועל מנהל בית-הספר שהשפיע על המשך דרכו. חלף שבוע ומתקשרת אלי רותי מצפון הארץ שבִּקשה להישאר בשמה הפרטי. מבטאה ישראלי שורשי, קולה צלול וברור, שאינו מעיד על גילה. 'אני בת 83' היא אומרת, 'קראתי את סיפורך על ההשפעה של המחנך וברשותך אחזיר אותך לימי בית-הספר שלי'.
'כולי אוזן' אני משיב לה. וכך היא מספרת:
למדתי בתל-אביב בבית-ספר לבנות 'מזרחי' והייתי תלמידה מאד חלשה. בכתה ח' שוחחה אתי המחנכת והתעניינה בהמשך דרכי לאחר גמר היסודי.
'חשבתי על תיכון' אמרתי. וזו, ללא כחל ושרק, המליצה שעדיף שאוותר על לימודֵי התיכון ושאפנה ללימודֵי תפירה, שכן 'ציוניך לא יאפשרו לך ללמוד בתיכון ואינך מתאימה ללימודים עיוניים,' כך אמרה.
ואיך שהוא, אולי בעצת הורי, התגלגלתי לתיכון של בני עקיבא, בלימודי ערב. הייתי חלשה בלימודי מתמטיקה ויעצו לי לקחת שיעורי עזרה וכך הכרתי יותר מקרוב את המורה שלנו אז – מר יעבץ. היה זה הוא שהמליץ על נערה צעירה שתלווה אותי כעזרה בלימודי המתמטיקה.
ויום אחד מר יעבץ ערך לנו בוחן במתמטיקה שכלל שאלה אחת בלבד על משפט פיתגורס. אני הייתי מה'חנוניות' בכתה ומשכך ישבתי בשורה הראשונה, כי הרי כל ילדי הכיתה המקובלים ישבו אז בדרך כלל מאחור. סיכויי לעבור בחינה היו נמוכים בלאו הכי, אבל כשעיני שזפו את השאלה היחידה – 'הוכַח את משפט פיתגורס' – ידעתי שידיעתי אינה מספקת וכישלוני שוב מובטח.
מר יעבץ נעמד בירכתי הכתה צופה מלמעלה על ראשינו המורכנים. איני גאה בכך היום, אבל אז זה היה המוצא היחידי שהיה לי. ניצלתי את מושבי בשורה הראשונה, שלפתי בהיחבא את מחברת המתמטיקה, סומכת על כך שמר יעבץ אינו מבחין במעשי מירכתי הכיתה, והעתקתי את הוכחת משפט פיתגורס. כשסיימתי, החזרתי את המחברת לתיקי ועיניו של יעבץ להטו בעורפי כמו מחטים. איני יודעת אם הבחין שהעתקתי, הוא מצדו לא העיר לי אז ולא העיר לי לאחר מכן ולו מילה אחת. למותר לציין שבימים שלאחר הבחינה שיננתי שנון וחזור את הוכחת משפט פיתגורס.
שבוע לאחר מכן הוא נכנס לכיתה עם דפי המבחן ותוצאותיו. 'לפני שאחלק את המבחנים והציונים' הוא אמר לכולנו, 'אני רוצה שמישהו יעלה ללוח ויוכיח את משפט פיתגורס. רותי, גשי בבקשה ללוח.'
'מדוע דווקא אותי הוא בחר?' תהיתי לעצמי, 'הוא יודע שהעתקתי בוודאי,' ועליתי ללוח וכתבתי את ההוכחה על כל פרטיה, אני זוכרת את זה עד היום וכבר חלפו כמעט 70 שנה. יעבץ חייך אלי, הגיש לי את המבחן והחמיא לי לפני כל הכיתה. על המבחן התנוסס לו ציון 100, כנראה ציון המאה הראשון שקבלתי בחיי. פני האדימו במבוכה.
וראה זה פלא ככל שיעבץ המשיך להחמיא להישגי, הלכו אלה וצמחו וגדלו, כאילו להצדיק את האמון שנתן בי. הוא היה משבח אותי בכיתות אחרות ועכשיו כבר הייתה לי תדמית שהייתי חייבת לעמוד בה ושחייבה אותי לשקוד ולהצליח.
ולאחר התיכון ושירותי הצבאי פניתי להוראה ועסקתי משך שלושים ושמונה שנים כמורה ומחנכת, עד לפרישתי לגמלאות.
ועד עצם היום הזה ואני כבר בת 83, אני עדיין תוהה – וכי ידע אז שהעתקתי? מעולם לא שאלתיו אבל נוח לי להצטנף ולהתכרבל עם התשובה שהוא ידע גם ידע ובדרכו האצילית בחר להתעלם ולשבח וכך כל-כך השפיע על מי שאני.(כך סיפרה לי רותי)
'זה עיצב את מי שהיית כמורה בעצמך?' אני שואל אותה.
'ללא צל ספק.' היא עונה במהירות.
'במה? תני לי דוגמא..' אני מקשה.
'אתה יודע, מעולם לא הענשתי תלמיד. הבנתי שיש בעונש משהו משפיל, וכך דורות של ילדים חינכתי ללא עונשים, והם אינם יודעים בכלל שזה בזכות אותו המורה שלי מבית הספר התיכון… המורה יעבץ…'
ואני שוב רוצה לחזור להבחנה בין מחנך ומורה. שמעון פרס צוטט כמי שאמר: 'יש הבדל בין חינוך ולימוד. לימוד זה העשרת ידע. חינוך זה העשרת האדם.'
יהי זכרו של המורה יעבץ מבורך.
שוקה, יום חמישי, 24.11.16
"השפעה של מחנך" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור למטה להאזנה.
parnas-272-influence-of-a-teacher-b-24-11-16
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה
שוב פגעת בול !! גם אני הייתי תלמיד מאוד חלש…, למדתי הוראה והפכתי להיות מחנך, גם אני מעולם לא הענשתי תלמידים, וגם כיום כשאני עוסק בחינוך ובהצלת ילדים שנמצאים בשולי המערכת, אני זוכר תמיד שהתלמיד שמולי הוא אני.
והיום סוף סוף מצאתי לי מחנך כמו שתמיד רציתי – אותך.
תודה שאתה המחנך שלי.
שמעתי הום בתוכנית של שמעון פרנס את סיפורך על הדגים המעופפים ונחרדתי. דגים הם בעלי חיםם שיודעים סבל, פחד, אפילו יוצרים קשר עם בני אדם. ההתעללות בבעלי חיים אותה תיארת ואשר נראית לך כה מבדרת ומשעשעת היא מעשה נורא. סבל הוא לא בידור.