גלו עניין בהורים
ובימים אלה של בידודינו כהורים ב'קבוצת הסיכון', חשבתי שבשבוע הביניים הזה, בו אני משגר זיקוקים מהעבר, אולי יהיה לכם מעניין להיזכר בסיפור הבא, שהעליתי כאן בדיוק לפני עשור.
בתאל, בתי, שלחה אלי אז את הסיפור שנתקלה בו באתר אינטרנט אמריקאי, וחשבתי שיש בו מעין צלצול מעורר לילדינו היקרים. הנה בתרגום חופשי שלי מאנגלית:
במשך 52 שנה היה אבי קם בבקרים, להוציא ימי ראשון, בשעה 5:30 בבקר ויוצא לעבודתו. במשך 52 שנה הוא היה שב הביתה בשעה 17:30 , כמו שעון, ומוכן לארוחת הערב. לא זכורה לי ולו פעם אחת שהוא יצא לערב גברים, או שראיתי אותו שותה משקאות חריפים. וממני, כְּבִתו, כל שבקש היה שאוחז את הפטיש כשהוא תיקן משהו, רק כדי שיהיה לנו מעט זמן לשוחח.
לא זכור לי מקרה שהוא נעדר מהעבודה, נשאר בבית חולה, או אפילו מניח ראשו למנוחת אחרי הצהריים. גם לא היו לו תחביבים, להוציא הדאגה שלו למשפחתו.
במשך 22 השנים שחלפו מאז שעזבתי את הבית ללימודי במכללה, אבי היה מתקשר אלי בכל יום ראשון בשעה 9 בבקר גם כששהה בנסיעות עם אמי ברחבי ארה"ב ומחוצה לה. תמיד היה מתעניין בחיי ובשלום משפחתי ואף פעם, ולו פעם אחת, לא שמעתי אותו 'מקטר' על גורלו בחיים.
לפני תשע שנים כשקניתי את בֵּיתי הראשון, אבי, בן 67 אז, טרח במשך שלושה ימים, בחום של שלושים מעלות של אותה התקופה בקנזס, וצבע את ביתי. הוא לא הרשה לי לשלם למישהו שיעשה זאת במקומו. וכל שביקש ממני היה …. כוס של תה קר ושאני אוחז לו את המברשת מידי פעם ושאשוחח אתו. אני לצערי הייתי עסוקה אז במשרד עורכי הדין שלי ולא הייתי יכולה להתפנות לאחוז במברשת עבורו, או לשוחח אתו.
לפני חמש שנים, והוא כבר בן 71 ושוב בחוּמה הלוהט של קנזס, הוא בילה חמש שעות כדי להרכיב נדנדה לבִתי. שוב… כל שביקש היה כוס של תה קר ושאשוחח אתו. לי היתה אז כביסה דחופה לעשות ולסדר את הבית.
לפני ארבע שנים אבי נסע כל הדרך מדֶנבֶר קולוראדו לטוֹפֵּקָה, העיר בה גרנו, ועץ אשוח האופייני לקולוראדו בתא המטען שלו, מוכן לנטיעה בגינתנו. הוא כל-כך רצה שנהנה מעץ אשוח מקולוראדו. אני הייתי בהכנות לנסיעה עסקית באותו סוף השבוע ולא היה לי הרבה זמן לפָנות לאבי.
בבוקרו של יום ראשון, בינואר 1996, אבי התקשר אלי כהרגלו, הפעם מביתה של אחותי בפלורידה. שוחחנו על האשוח שהוא שתל והוא בטעות חשב שהוא שתל עץ אחר. נדמה היה לי גם שהוא שכח כמה דברים אחרים עליהם דברנו בשבוע הקודם, אבל אני מיהרתי לכנסיה וקיצרתי את השיחה אתו.
באותו היום אחר הצהריים הגיעה שיחת הטלפון. הודיעו לי שאבי אושפז בבית חולים בפלורידה עם בעיות של התרחבות כלי הדם. טסתי מיד לשם ובדרכי חשבתי על כל הפעמים שלא התפניתי לשוחח עם אבי. הבנתי פתאום שאין לי מושג מי הוא ומה הן מחשבותיו, ונשבעתי באותו הרגע שכשאגיע אני אפצה אותו על הזמן האבוד, ושאנהל אתו שיחה ארוכה ואלמד להכיר אותו.
הגעתי לפלורידה בשעה אחת בלילה. בשעה תשע באותו הערב אבי נפטר. הפעם זה היה הוא שלא נשאר לו זמן לשוחח אתי, או בכלל לחכות לי.
בשנים שלאחר מותו למדתי הרבה על אבי ועוד יותר על עצמי. כאבא הוא לא בקש ממני דבר חוץ מהזמן שלי, ועכשיו יש לו את כל תשומת הלב שלי, בכל יום שחולף…. אבל הוא כבר איננו…
(מתוך אתר אינטרנט אמריקאי בשם "סיפורים מעוררי השראה של השעות שאחרי…" – המספר אינו ידוע)
הורי כבר אינם בחיים. הייתי קרוב אליהם בחייהם ובכל זאת, גם אני עוצר לעיתים ותוהה האם גם אני לא החמצתי אותם?
וכי זו דרך הטבע, שאנחנו כילדים וכבוגרים נהיה עסוקים בעצמנו והורינו הם אלה שיגלו התעניינות בנו? האומנם…? האומנם כך זה באמת מוכרח להיות….?
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 21 במאי 2020 (במקור נשלח ביולי 2010)
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
לפני חודש בדיוק נפרדתי מאבי. בימיו האחרונים דיברנו הרבה על המשפחה וזה היה הנושא העיקרי שהתעניין בו. אולי זאת הייתה הצוואה שלו… לטפח את המשפחה
תודה שוקה על התזכורת שלך
אוהבת את הסיפורים שלך, הם מזכירים לי אירועים מחיי האישיים. אבי התגורר בדיור מוגן 15 שנים עד יום מותו. כאשר עבר מביתו לדיור המוגן אני והוא התקרבנו מאד והוא הפך להיות לי לחבר הכי טוב. אבי נהג לטלפן אלי ביום שבת בשעה 10:30 בבוקר והיינו משוחחים על כל נושא שבעולם. כאשר שאלתי אותו, למה בשבת דווקא היה עונה לי שזהו היום הפנוי שלו שבו אין לו עיסוקים דחופים. אחרי פטירתו במשך שנה שלמה הייתי מסתכלת על השעון ביום שבת בשעה 10:30 ומחכה אולי יטלפן אלי ונוכל לשוחח כמו פעם . הוא חסר לי מאד.
שוקה היקר
מרגש ומציאותי מאד
תודה לך.
מזה שנים אני מנוי לסיפוריך.
לא הייתי מודע לתגובות החמות של מנויים כמוני.
הפעם גם אני מגיב.
כמעט תמיד לאחר לכת ההורים לעולמם, נשארים עם תחושת החמצה,
מדוע לא דיברתי יותר, שאלתי יותר, כעת כאשר רוצים לדעת אין את מי לשאול.
הנחמה, סיפוריך המרגשים מאפשרים במקרים רבים להתחבר נפשית להורים שאינם.
תודה