לשבור את הבדידות
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 68 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
את הסיפור הבא העבירה אלי נירה כרמלי ממדינת אילינוי בארה"ב. זהו סיפור שנכתב בישראל, לא ברור מי כתב את זה, וחשבתי שבימים האחרונים של שנת 2021 כדאי שנציץ אל השנה שחלפה, עם כל בעיותיה, בכל זאת במבט מחויך.
וכך בערך כותב בנה של אישה מבוגרת שבדיור מוגן:
במשך שנים מאז שאימי עברה לגור בדיור המוגן, אני מקפיד לטלפן לה כל ערב. ויש ריטואל די קבוע לשיחה, בוודאי כמו אצל קשישים רבים אחרים.
בדרך כלל זה מתחיל בנושאי בריאות כמו לחץ דם, כאבי גפיים ושלפוחית שתן רגיזה, ואחר רק השיחה גולשת לכשלים טכניים, כמו תריס שלא יורד ומדפסת שנתקעת. חלקה האחרון של השיחה הוא הכי קשה מבחינתי כי היא גולשת לנושא הבדידות שלה.מסתבר שבגיל תשעים פלוס הדיירים מכונסים בתוך עצמם, כמעט ואין מפגשים חברתיים, וגם בחדר האוכל שוררת דממה מעיקה. כיוון שרוב חברותיה הלכו לעולמן, אימי מקבלת שיחות טלפון רק מבני משפחה.
למרות שעלתה ארצה לפני שישים שנה, עדיין משפטיה מורכבים מבליל של מילים בהונגרית, גרמנית, אנגלית וספרדית. קשה להבין אותה, אולי רק יאצפן יוכל לשוחח איתה בחופשיות…
בחודש שעבר צץ במוחי רעיון לגבי נושא הבדידות ולמען האמת לא האמנתי שיצליח. הסברתי לאימי שהיא יכולה לחסוך מאות שקלים בחודש, אם תעשה כמה טלפונים – רשמתי לה שני מספרי טלפון, ואמרתי לה שתתקשר למספרים הללו וכתבתי לה באותיות לטיניות את שני המשפטים הפשוטים הבאים:
"שלום, זו חברת יֶס ?, מדברת בתיה גרינברג. אני רוצה שתנתקו אותי עכשיו".
"שלום, זו חברת בזק? מדברת בתיה גרינברג. אני רוצה שתנתקו אותי עכשיו מהטלפון ומהאינטרנט".
"ומה אעשה בלי הטלוויזיה והאינטרנט?" אמרה לי אמי.
"מחכה לך הפתעה" אמרתי להמאותו היום שהיא עשתה את שתי השיחות הללו, הפכו חייה של אימי לתוססים.
הטלפון לא מפסיק לצלצל. בהתחלה ניסתה הפקידה, לאחר מכן האחראי לשימור לקוחות, אחרי זה המנהל האזורי, ועוד כהנה וכהנה – כולם ניסו לשכנע אותה לא לעשות צעד נמהר.
המתחרים הריחו שמשהו מתרחש ושאימי מתעניינת בהחלפת הספקים, החלו גם הם להפציץ אותה בהצעות מפתות, מבצעים חד פעמיים ומנוי לתזמורת האנדלוסית של אשדוד.
אמי תפסה את הפטנט והחלה להפציץ אותם בדרישות מוזרות משהו. בין היתר ביקשה תרגום להונגרית, וכך הכירה את אווה מהנהלת החשבונות של בזק שהפכה לחברה קרובה. מנהלת אזור הדרום של "הוט" שמחה לתת לה את המספר של אימה, עם בעיות ברכיים קשות, כדי שיוכלו להחליף רשמים.
בינתיים טכנאים באים מדי פעם לאסוף מכשירים ולמתוח כבלים. בדרך כלל הם נחמדים ונשארים לשתות לימונדה, ואימי נהנית לחלוק איתם ולהתפעל מתמונות הנכדים והנינים. יש טכנאים שבאו כבר כמה פעמים, כיוון שאימי דרשה וקיבלה וי או די לחדר נוסף, ורמקולים לאמבטיה.ובינתיים, בגלל הביקורים התכופים, ראה זה פלא, אימי החלה להקפיד על שיפור הופעתה, הליכה לספרית, ואני יכול להישבע שתלונות הבריאות שלה פחתו משמעותית. היא פחות היסטרית אם אחי שוכח לטלפן בשעה היעודה, ולעיתים יוצאת עם חברתה מ"בזק" לבית קפה.
אבל אתמול בשיחת הבקר איתה הבחנתי בסימני מצוקה בקולה. בקול חנוק היא סיפרה שהתדללו מאד השיחות עם נציגי השרות, וטכנאים לא צריכים להגיע, כי כבר הרכיבו הכול.
"כנראה נדונתי לבדידות מחודשת." היא אמרה לי.
"קחי עט ונייר, ותירשמי. " אמרתי לה. כששמעתי את רשרוש הנייר, הכתבתי לאימי מספר טלפון ומשפט שהיא צריכה לדקלם בקול תקיף:״שלום, זה בנק לאומי? מדברת בתיה גרינברג. אני רוצה לסגור את החשבון אצלכם ולעבור לדיסקונט״.
וכך ידעתי שהבטחתי לאימי עוד כמה שבועות של חיים תוססים.(לא ברור מי הכותב. פורסם בקבוצה שנקראת 'גאולה עכשיו'. שלחה אלי נירה כרמלי מארה"ב)
וחשבתי… כמה לצערינו זה נכון. מדוע החברות הללו נזעקות רק כשאתה מביע מחשבות נטישה.
בשנות התשעים גרתי כמה שנים בארה"ב ורכשתי רכב חדש מסוכנות שברולט. במשך תקופה ארוכה היו מתקשרים אלי מהסוכנות, כל כמה חודשים, כדי לשאול אם הכול לשביעות רצוני ואם יש משהו שהם יכולים לעזור או לשרת. כישראלי לא הייתי מורגל לזה.
פעם העזתי ושאלתי: "מדוע אתם טורחים ומתקשרים כל כמה חודשים? הרי כבר קניתי את הרכב. אני כבר לקוח שלכם…"
התשובה הדהימה אותי בפשטותה: "חשוב לנו שתהיה לקוח של שברולט לכל חייך."
אז מדוע תודעת שירות פשוטה כל-כך נעלמת מעיניהם של ספקי השירות הגדולים בארץ?
שתהיה לכולנו שנת 2022 בריאה ונעימה,
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 30 בדצמבר 2021
"לשבור את הבדידות" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
על תודעת השרות בארצנו נכתב ונאמר כ"כ הרבה וכל מה שנעשה לשפר – לא עזר.
לצערי, הבדידות היא דבר נורא ואכן למבוגרים קשה מאוד.
רק קשר משפחתי הדוק יכול לעזור למבוגרים.
הקשבתי לסיפור שלך על קורל והוא הזכיר לי נשכחות על מקום אחר בזמן אחר. לפני כמה שיים עשינו טיול אופניים יומרני במסלול שעובר בין מדינית וירג’יניה פנסילבניה ווושינגטון הבירה דרך. ארבעה רוכבים חובבים במסלול ארוך שאיך לומר לא ממש נערכנו אליו 3 ימים של טיול אופניים.
ביום הראשון כשאנחנו עם כאבי שרירים ומרגישים כל שריר ועצם בישבן התברברנו ובחרנו בדרך לא נכונה. מתחיל להחשיך וכוחותנו אוזלים. הבן המתבגר שממש לא רצה את הטיול הזה מתחיל להתלונן ואנחנו במרחק 20 קמ ממקום הלינה שלנו.
באיזור הכפרי של מדינת וירג’יניה אין תאורת רחוב והמצב מתחיל להראות מסוכן.
אני נושאת עיניי ורואה שליד כל בית יש טנדר.
אני מציעה לאישי לבקש עזרה מאחד הבתים ומציעה לקחת את בתנו הצעירה שיראה שאנחנו אנשי שלום . באיזורים הללו לכל אחד יש רובה והסגת גבול יכולה להיות אירוע מסוכן. אישי ובתי הולכים מרחק של 500 מר ומחפשים בית שיש בו אור. לאחר 10 דקות הם מגיעים על טנדר עם בחור מקסים בשם דניס. הוא עוזר לי ולבני להעלות את האופניים ומתחיל לנסוע לכיוון המלון שלנו .
התברר שגם אם היינו ממשיכים בדרך ללא עזרתו היינו מגיעים לדרך מהירה ושלא היה כל סיכוי להגיע עם אופניים או בכלל ..
דניס ואני מתחילים לדבר והוא מספר לי את סיפור חייו שהוא במקור מהוואי ושהוא מטפל בבן של ביתו שנפלה לסמים. איש רגיש.לתאר
אני מלאת תודה והוקרה ואין לי מילים לתאר איך הזר הזה עזר לנו פשוט כדי לעשות טוב. בשבילי זה שיעור לטוב שקיים בכל אדם אם רק נאפשר את המקום הזה לאחרים זה יחזור אלינו. תודה לך שהחזרת אותי לסיפור הזה שממלא אותי תמיד אופטימיות ואמונה שיצר האדם טוב מנעוריו.שבת שלום