על עבדות ועל חירות
להקשיב לסיפור בקולי הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 126 שם.
הזיקוק שאני מעלה הפעם מטיל אלומת אור עצובה על עולם המרוחק מאיתנו, ודווקא במדינה הכי דמוקרטית בעולם.
אני בדרכי לארה"ב לסיבוב קטן בוושינגטון הבירה, צפון קרוליינה וטנסי. למה בחרתי את המדינות הללו? אולי כי לא רציתי להתרחק לחוף המערבי, ואולי כי בצפון ארה"ב קר עכשיו. ובדרכי במטוס ללא כל קשר, ואחר כך מתברר כקשר גדול מאד, אני קורא רומן של ליסה וינגייט – "ספר החברים האבודים" – על תקופת העבדות באמריקה. התיאורים בספר בלתי נתפסים. שחורי עור נחשבים לרכוש ולא לאנשים. מעבידים אותם, מכים אותם, אונסים את הנשים, מפרידים ילדים מהוריהם ובני זוג אחד מהשני.
למחרת אני בביקור במוזיאון ההיסטורי של האפרו-אמריקנים בוושינגטון. המציאות המתוארת שם, שזה עתה קראתי עליה בספר, מוטחת אליך בעוצמה מול הפרצוף. מאות שנים של סחר בבני אדם, של ניצול נוראי, של חוסר שיוויון. הבטן נצבטת. המחלוקת על העבדות מביאה למלחמת האזרחים ובשנת 1865 העבדות מבוטלת ונאסרת בחוק. נדמה שזה הסוף לחוסר השיוויון, ולא הוא.
מתחילה אז תקופה ארוכה, של כמעט מאה שנה, של הפרדה וגזענות שקשה לעכלם היום. של הפרדת ישיבה בתחבורה, של שירותים נפרדים לשחורים ולבנים, של ברזי שתייה נפרדים (ראה תמונה) והמדהים הוא שאני פתאום קולט שכל זה היה קיים בעולם הנשגב של אמריקה שהסתכלנו עליו בהערצה, של סרטי הוליווד ואלביס פרסלי ופרנק סינטרה, כשאני כבר נער ואפילו חייל בשנות השישים של המאה העשרים. לא ייאמן.
ואז אני מגיע לטנסי וכמו במסע בזמן אני מבקר במטע של לבנים שהעסיק מאות עבדים. ובבקתת העבדים למרגלות האחוזה אתה פוסע ומביט בתמונות של פעם, מצטמרר, וקולט לפתע שמרבית האפרו-אמריקנים שאתה רואה סביבך, אולי כולל המפורסמים שבהם – אופרה ווינפרי, מייקל ג'ורדן, סרינה וויליאמס, לואי ארמסטרונג – הם צאצאים של עבדים, שהוגלו ונמכרו מארצות אפריקה המערבית בעיקר.
מושפעים מהחוויה, בשדה התעופה של נאשוויל טנסי, בירת מוסיקת הקאנטרי, זוגתי נעצרת מול דוכן של מצחצח נעליים אפרו-אמריקאי (ראה בתמונה). מגפיה מצוחצחים אבל מרגישה צורך לספק לו פרנסה. היא מטפסת לדוכן המוגבה, ואני מחייך מול השלט שמעליו:
Time for a shine
Cannot close a deal with dirty heels
כאיש של סיפורים אני מבין שאיש שניסח חרוז כזה הוא בוודאי מישהו שיכול להעביר חוויה ממקצועו. לא טעיתי. "אנחנו מישראל" אני אומר לו "אהבתי את הכתוב…"
"שמי אנטואֵיין שוֹ" הוא שמח להתעניינות. "אתם צאצאים מעבדות במצריים, ואני צאצא של עבדים מאזור המיסיסיפי. אנחנו דור שלישי של מעבדי עורות, בורסקאים, וכשהייתי בן שמונה סבא שלי לימד אותי לצחצח נעליים. 'חשוב שיהיה לך מקצוע, וכל מקצוע מכבד את בעליו.' הוא אמר. 'כמה הסבא רבא רבא רבא שלך היה מוכן לשלם כדי להיות בעל מקצוע חופשי.' וכשסבי אמר את המילה חופשי הייתה מעין קדושה בקולו.
אז בתחילה עזרתי לו ולאבא בייצור אוכפים ומגפיים, אחר-כך עברתי לצחצח נעליים בהשפעת סבי. כשנעלי התעמלות חדרו לאופנה עברתי לנאשוויל, בירת מוזיקת הקאנטרי, שבה עדיין תעשיית מגפי הבוקרים משגשגת, וצחצוח עדיין נחוץ."מי המציא את האימרה היפה שמעל הדוכן?" שאלתי.
"אני." הוא אומר בגאווה "אפילו רשמתי על זה זכות ברשויות. אבל… ת'שמעו סיפור… ידבר אליכם כיהודים…"
אני שומע סיפור ואוזניי כאפרכסת. הוא לרגע לא זונח את הברקת מגפיה של זוגתי שכבר נוצצים כמראָה.
"יום אחד אישה לבנה מטפסת לדוכן ומניחה את רגליה הנעולות במגפיים כחולים. 'צחצח אותם במשחה שחורה' היא פוקדת עלי בְּאַדְנות.
'גבירתי' אני אומר 'מגפייך כחולים.'
'אני יודעת' היא עונה 'עשה מה שאני אומרת.'
'אני מצחצח רק בצבע המגף.' אני מסרב.
היא מסתכלת עלי במבט של בוז ומרססת בקול רם: 'חתיכת נאצי שמן.'
פגוע אני מסתכל סביבי, אנשים נעצרים, תוהים לתגובתי.
אני חושב לרגע ואז מניף ידי במועל יד נאצי, ואומר לה: 'רדי מיד מהדוכן… ואני לא שמן!'
היא מביטה במועל ידי ואומרת: 'ידעתי'.הצופים מהצד חייכו בהנאה, חלקם מחאו כפיים. היא כנראה לא הבינה את השנינות שבתשובתי, ורק זוג אחד מבוגר יותר, ניגש אליה כשירדה מהדוכן ואמר לה: 'כדאי שתלמדי היסטוריה. שחור אף פעם לא יכול היה להתקבל למפלגה הנאצית. מצחצח הנעליים הזה ללא ספק חכם וידען ממך.'
(כך סיפר לי אנטואֵיין שוֹ מצחצח הנעליים מנאשוויל, טנסי)
ואסתפק בלצטט את נלסון מנדלה מציטוט שראיתי במוזיאון בוושינגטון לגבי חופש וחירות: "אני מוקיר מאד את חירותי, אבל איכפת לי, לא פחות, לחירותו של האחר."
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 1 בדצמבר 2022
אנטואיין שו, מצחצח הנעליים מנאשוויל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה היקר, כל סיפור הוא עולם ומלואו. לכל סיפור תובנות משלו. ומכל סיפור ניתן ללמוד עוד ועוד. תודה.