רשת ביטחון
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 132 שם.
כשיְלדַי בגרו ויצאו לדרכם העצמאית תהיתי לא מעט, ולא פעם הייתי חלוק עם אִמָם, עד כמה ראוי לעזור ולתמוך ומה גובהה או עומקה של רשת הביטחון שאנחנו פורשים להם.
ואז, יום אחד, נתקלתי במשפט שהפך נר לרגלַי. זה ציטוט מפוליטיקאי אמריקאי בשם פּול רַיאֵן שאמר בערך כך: "איננו רוצים להפוך את רשת הביטחון לערסל, המערסל אנשים בעלי יכולת ועלול להופכם לאנשים שאננים ותלותיים."
ומאז שנתקלתי בציטוט הזה הייתי בוחן מידי פעם אם רשת הביטחון שאני פורש אינה לפעמים 'תופסת בטן' … ומתערסלת…
הקשיבו לסיפור הקטן הזה ששלח אלי יוני בן-דודי ושלא ידע את מקורו. הנה בשינויים ותוספות קלות שלי:
זוג הורים היה מלווה את בנם כל שנה ברכבת לבלות חלק מחופשת הקיץ יחד עם סבתא שלו בעיירה בה גרה. ההורים עצמם היו שבים הבייתה ברכבת של יום המחרת.
כשגדל בנם הוא ביקש מהוריו: "אני כבר גדול, אולי תאפשרו לי השנה לנסוע ברכבת לבד לסבתא?"
לאחר התלבטות קצרה הסכימו ההורים. הם ביקשו מהסבתא לאסוף את הבן בתחנת הרכבת מיד כשירד, והם ליוו את בנם לתחנת הרכבת.הם עומדים נרגשים על הרציף, מחבקים את הבן וזורקים לו עצות אחרונות מלוא החופן.
"כן, אני יודע, אני יודע," אומר להם הבן במבוכה, "יהיה בסדר, זו רק נסיעה ברכבת, וסבתא הרי מחכה לי בתחנה אצלה."
הבן פוסע ועולה לקרון והאב ניגש אליו, טומן פתק בכיס מעילו של הילד ולוחש אליו: "אם פתאום מתגנב אליך ללב חשש, או פחד, או רגע של מצוקה – רק אז תקרא…"
הילד מחייך, מפריח נשיקה להוריו ואומר: "יהיה בסדר. לא לדאוג."
הרכבת יוצאת לדרכה. הילד בקרון לבדו. בפעם הראשונה לבדו בְּרכבת ללא ההורים. מידי פעם מתגנבים רגעים של אי נוחות, מבוכה וניצנים של פחד. כשמבקר הכרטיסים נכנס ומבקש ממנו כרטיס. 'ומה אם הוא יעיר לי משהו?' חולף בו חשש.
בתחנה הבאה נכנסים קבוצה של חברים רועשים, מתיישבים ומצחקקים בקול רם מאחורי גבו. 'ואולי הם צוחקים עלי?' חולפת בו מחשבה והוא מתכנס עמוק במושבו.
באחת התחנות הרכבת מתעכבת ומודיעים בכריזה שיש תקלה קטנה והרכבת תמשיך רק בעוד כמחצית השעה. גוש בגרונו, דמעה כמעט מתגלגת. 'ומה יקרה עם סבתא כבר לא תחכה?' הוא מדמיין.
ובכל אחד מרגעי המבוכה, הפחד והמחשבות המטרידות הוא שולח את היד לכיס המעיל, ממשש את הפתק של אביו, רוצה לקרוא. אבל אז מחליט שלא, שצריך להתמודד לבד, מעין מבחן בגרות שלו.והנה הרכבת מגיעה ליעד, והוא מבחין בסבתא שלו שממתינה. היא מנופפת אליו והוא מחזיר לה נפנוף בגאווה, כאילו אומר: 'ראי, נסעתי לבדי…'
למטה ברציף הוא אוחז ביד סבתו והם פוסעים החוצה. בביתה החמים על כוס תה ועוגה הוא מסיר את מעילו והפתק של אביו נושר מהכיס. סקרן הוא מיישר את קיפוליו וקורא. וכך כתוב שם: "בן, אם תהיה זקוק לי… אני בקרון האחרון…"
"מה זה הפתק הזה שאתה קורא?" מתעניינת סבתו.
הוא מראה לה את הפתק. "זה מאבא." הוא אומר.
וסבתו פורעת בחיבה את שיערו ואומרת: "כמעט את אותם המילים כתבתי גם אני לאביך, כשהיה בערך בגילך ונסע בפעם הראשונה ברכבת אל הדודים בעיירה הקרובה. גם אני הייתי בקרון האחרון…"(כך שלח אלי יוני בן דודי. המקור לא ידוע)
אנחנו בוודאי נמשיך ונפרוש רשתות ביטחון, כי ככה אנחנו כהורים, אבל כדאי שנשים תמיד לב שהן לא הופכות לערסלים… ערסלים של נוחות ושאננות…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 12 בינואר 2023
"רשת ביטחון" כפי ששודרה בגלי צה"ל בתוכניתו של שמעון פרנס. ליחצו להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
אנחנו מגדלים את ילדינו. ומכינים אותם ללא נודע. ואז בגיל מסוים ניתק החבל הקשור אלינו. בתקווה שיוכלו לשרוד….אמר פעם מי שהוא תן להם את הזכות לטעות כפי שהיה לנו…לרוב זה תורם לחזק אותם.
נהניתי לקרוא
הסיפורים שלך תמיד מסקרנים עם תובנות חדשות.