ללכת את החיים ולהתבונן בהם מזווית אחרת
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 140 שם.
הזכרתי כאן בעבר את מיכאל גרטנר, נשיאה לשעבר של רשת החדשות NBC בארה"ב, שסיפר שאביו חדל מנהיגה כשהיה בן 25 (בשנת 1927). "בימים ההם," אמר לו אביו בן התשעים, "לנהוג ברכב היית צריך להשתמש בידיך, ברגליך וגם להביט לכל הכּיוונים ואז החלטתי שאתה יכול ללכת את החיים ולהנות מכך או לנסוע את החיים ולהחמיצם."
המשפט התמים הזה אך החכם, נחרת בי אז, אבל לא השכלתי לממשו. וראה זה פלא בתקופה האחרונה, בקשישותי, אני מוצא עצמי יותר ויותר מרגיע… הולך את החיים.
ואפילו נפלו לידי שתי הזדמנויות מטאפוריות להמחיש את הרעיון.
משך שנים שיחקתי כדורגל, עד גיל מבוגר, אבל גילי מקשה עלי להמשיך. והנה לאחרונה גיליתי כי הגיע ארצה טְרֶנְד חדש מאנגליה, לא תאמינו, כדורגל בהליכה! מבוסס על מסירות קצרות. ריצה ובעיטות גבוהות – אסורות. אז הצטרפתי ואני הולך כדורגל.
ובאותה עת פתחו בשכונתנו קאנטרי קלאב חדש. הצטרפתי ואני הולך לבריכה. לא לשחות… ללכת במים. לא יודע להסביר מדוע אבל זה מרגיע ומהנה יותר מאשר הליכה רגילה בחוץ או על מכשיר.
וכך אני מוצא עצמי לאחרונה הולך במים והולך בכדורגל ונזכר במשפט המופלא שלמעלה – ללכת את החיים ולהנות מהם.
וההליכות, מתברר, מזמנות אנקדוטות וסיפורים.
לפני מספר ימים בעודי צועד במי הבריכה, נכנסת לשחות במסלול שלידי אשה, בערך בת גילי. אני נד בראשי לשלום מנומס כשחולף על פניה. "קצת קריר במים כשנכנסים" היא משיבה לי במבוכה כשהיא מרטיבה באיטיות את גופה. כשדרכינו חוצות שוב במים, היא פונה אלי לפתע ושואלת: "יש לך טבעת?"
לא הבנתי את שאלתה. אני מתבונן בידי, יש לי פלסתר על אחת מאצבעותי. "זה פלסתר," אני אומר, "לזה את מתכוונת?" חשבתי שאולי היא מרמזת שאסור להיכנס עם זה למים.
"לא." היא אומרת "אני מתכוונת לטבעת נישואין."
פתאום נפל לי אסימון. היא מתחילה איתי. אני מתעשת ועונה בחיוך: "אין לי טבעת על היד, אבל אני בזוגיות רבת-שנים."
דקות לאחר מכן כששוב הצטלבו מסלולינו חייכתי אליה והחמאתי: "את אישה אסרטיבית ואמיצה…" היא הביטה בי, חשבה לענות, התחרטה, טמנה ראשה במים והתרחקה בשחייה.
במזנון בדרכי החוצה הבחנתי בה יושבת וקוראת. הזמנתי קפה והתיישבתי לידה.
"שמי שוקה… אפשר להצטרף?" שאלתי.
"נאוה." אמרה.
כשהתיישבתי היא הניחה את הספר ואמרה: "איני כזו אמיצה… וזה לא מה שאתה חושב. לא שאלתי על הטבעת כדי לחזר. אני נשואה, אם וסבתא. חברת נפש שלי התאלמנה לפני שלוש שנים. ובכאב-לב אני חווה את בדידותה ויודעת כמה קשה למצוא זוגיות. בעל כורחי אני מוצאת עצמי מציצה באצבעות גברים בניסיון לאתר גברים פנויים, כמו אישה בהריון שרואה סביבה נשים בהריון. והכל כדי למצוא לחברתי זוגיות חדשה. כשצעדת לידי במים הבחנתי שאינך עונד טבעת, ושמעתי פתאום את קולי מדבר אליך. הייתי המומה שזו אני השואלת. סליחה על הפלישה לפרטיות."
"את חברה טובה," הרגעתי אותה. "ודרך אגב… נתת לי עוד שיעור קטן שהדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. לי, אכן, הייתה פרשנות אחרת לשאלתך."
"מעניין שאתה מזכיר פרשנות שונה לדברים" היא אומרת בחיוך, מושיטה יד לספר שזה עתה עיינה בו, מדפדפת, ומקריאה לי את הסיפורון הבא מתוך הספר:
אשה קשישה ניצבת בפינת רחוב, חוששת לחצות את הכביש בגלל התנועה הסואנת והרמזור המקולקל.
גבר שעומד לידה פונה אליה בנימוס ושואל אם יוכל לחצות איתה את הכביש.
"כן, בשמחה… תודה רבה" היא עונה לו ואוחזת בזרועו המוצקה.
הם חצו את הכביש בתזזית. מפוחדת היא לא עזבה את זרועו לרגע. מכוניות צפרו להם, נהגים צעקו עליהם, וצמיגים יללו בחריקת בלמים.
לבסוף הם הגיעו לצידו השני של הרחוב. הקשישה פנתה אליו במעט כעס: "נחמד מצידך אבל כמעט הרגת אותנו. אתה הולך כאילו הכביש שלך ואינך רואה ממטר אף אחד."
והאיש עונה לה בשקט: "אני באמת לא רואה ממטר. אני עיוור. לכן שאלתי אותך אם אוכל לחצות איתך את הכביש…"
(הספר שאחזה הוא של מאיר לירז ""אנקדוטות וסיפורים לצמיחה אישית". מקור הסיפור לא צוין)
נפרדתי ממנה בחיוך ובלחיצת יד חמה, תוהה בפעם המי יודע כמה, שכנראה אין אמת אחת.
ובנושא ההליכה… חישבו על זה… אולי באמת כדאי ללכת את החיים ולא לרוץ אותם… אני נשבה בהדרגה לרעיון.
פורים שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי
9 במרץ 2023
הסיפור כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
קניתי
אכן הערת בסיפור הזה את נושא הפרשנות המיידית שאנחנו נוהגים לתת לאירועים שנקרים בדרכינו, ואכן במקרים רבים הפרשנות שגוייה. לפעמים משעשעת, לפעמים מביאה לתוצאה הפוכה מזו ההרצויה