טנא ביכורים
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 154 שם.
מנחם הכהן הוא שופט לענייני משפחה בדימוס, ירושלמי ותיק. כשנחה עליו הרוח הוא חוטא בכתיבה ושולח לחבריו סיפורים קצרים מפרי עטו. כתיבתו ללא ספק מושפעת מהתבוננותו רבת השנים בסיכסוכי משפחה.
לאחרונה הוא הפך לשכן שלי. לא פיזית בעירי, אלא מעל גלי האתר. הוא מעלה לאחרונה פינה קבועה מחוויותיו כשופט – 'הכל נשאר במשפחה' – בתכנית יום השישי של שמעון פרנס בגלי צה"ל.
הקשיבו לסיפור הבא, הנוגע ללב אך העצוב, מפרי עטו:
מאז שטיטוס הרשע שרף את בית המקדש, לא מביאים יותר ביכורים לכוהנים בירושלים, אלא למורות בבית הספר.
בגלל שאת הפתק להביא טנא עם ביכורים חילקו לנו ביום שני, וביום שני אני עם אבא, אמא אמרה לאבא: "זו האחריות שלך, תדאג שלילד יהיה טנא לטקס".
אבא שמעולם לא התווכח עם אמא – גם כשאמרה לו לפני שנתיים "אני רוצה שתעזוב את הבית" – הסכים.אבא לקח קופסת נעליים ישנה, עטף וריפד אותה בנייר צלופן צבעוני, והניח בתוכה שתי עגבניות מבריקות, שני מלפפונים, וכמה קישואים וגזרים שמצא במקרר של סבתא. את נייר הצלופן קנינו בקניון. מאז שאבא עזב את הדירה ששכר ועבר לגור בדירה הקטנה של סבתא, אנחנו מבלים בימי שני וחמישי בין ארבע לשבע – בקניון.
גם את ארוחת הערב אנחנו אוכלים בקניון. כלומר אני אוכל, ואבא רק מבקש כוס מים חמים מהמלצרית שכבר מכירה אותנו היטב. "סבתא מאוד תיעלב אם לא אוכל איתה", הוא מסביר לי.לפני ארוחת הערב אנחנו מטיילים בכל שלוש הקומות של הקניון, ועוברים בכל צלע מששת הצלעות שבכל קומה. אני כבר יודע בעל פה את סדר החנויות בכל קומה, אם בחנות מסויימת החליפו שלט, אם התחלפה מוכרת, ואם שינו את מה שמוצג בחלון הראווה.
אמא לא אהבה את הטנא שאבא הכין, ולא את הביכורים שבתוכו. היא לקחה מניסים, החבר שלה, את כרטיס האשראי שלו, כמו שתמיד היא עושה לפני שהיא יוצאת לקניות, וחזרה איתי לקניון. בחנות שנקראת "סבון של פעם" היא קנתה סלסלת נצרים יפה, מרופדת בנסורת צבעונית, ובתוכה הניחה בזהירות פירות יפים ומיוחדים שקנתה בחנות המעדנים, כמו אננס, ליצ'י ופסיפלורה.
כשיצאנו מהחנות הכריז הרמקול של הקניון: "לרגל עשור לקניון, מתקיימים מופעים בחינם ברחבה המרכזית". ביקשתי מאמא שנלך לראות את המופעים, אבל היא אמרה לי, שמה שמקבלים בחינם לא שווה כלום, ובשביל דברים טובים צריך לשלם. "תראה את הטנא של אבא שלך – ואת הטנא שלי", הדגימה. רציתי להגיד לה, שאם כבר, זה הטנא של ניסים ולא שלה, אבל שתקתי.
כשעברנו ברחבה המרכזית הודיע הרמקול: "ועכשיו נעבור לשאלה הראשונה בחידון הטריוויה של הקניון, והשאלה היא: מהו מספר החנויות בכל קומה וקומה. עשרת האנשים הראשונים שיעלו לבמה יוכלו להשיב".
הפעם לא ביקשתי רשות מאמא, רצתי במהירות, ועליתי לבמה. כשהגיע תורי להשיב אמרתי: "בקומה הראשונה יש שלושים ותשע חנויות, בקומה השנייה ארבעים ושש, אבל אם מחשיבים את בית המרקחת בתור חנות אז זה ארבעים ושבע חנויות, ובקומה השלישית יש שבע עשרה חנויות, שלוש מסעדות, ושני בתי קפה".
המנחה הנדהם הודיע מייד שזכיתי בפרס – ארוחה זוגית במסעדה – ושישלחו לי בדואר את השובר. בלילה, כשאמא וניסים יצאו, טילפנתי לאבא והודעתי לו, שביום שני הבא לא נאכל בקניון פיצה וכוס מים חמים, אלא נסעד במסעדה מפוארת.אחרי שבוע אמא אמרה לי שהפרס הגיע, ושהיא וניסים מאוד נהנו לאכול במסעדה הצרפתית. שאלתי אותה, למה היא לא נתנה לי את הפרס, אני זכיתי בו, ושתיכננתי לאכול במסעדה עם אבא. אמא ענתה שיש לה שלוש תשובות:
קודם כל היא, ולא אבא, לקחה אותי לחידון בקניון, חוץ מזה למסעדה הזו לא מכניסים ילדים, ובכל מקרה – אבא – כמו שהיא זוכרת אוכל רק כשר.(כך כתב השופט לעינייני משפחה בדימוס מנחם הכהן)
וחשבתי על הקלישאה שאומרת 'כמה חשוב לבחון ממי תיפרד ולא רק עם מי תתחתן' במיוחד בימים אלה, כשזוג אחד מתוך ארבעה נפרד.
וכאשר היום תוחלת החיים עולה, וכשאנשים אינם מתפשרים ורוצים לחיות מאושרים, וכשנשים יותר ויותר עצמאיות כלכלית, מדוע לא נשכיל להבין שפרידות הן דבר אולי טבעי ומובן מאליו וכדאי לעשותן בהרבה ויתורים, ברוח טובה, ללא כעס, וללא נקמנות, ולהשקיע עצמך בָּחָדש, בחיים החדשים שלפניך.
אלינור רוזוולט נהגה לומר: 'עדיף להדליק מהר נר מאשר להיות עסוקים בלקלל את החושך…'
אז באמת אולי כדאי לְמַעֵט בִּלְקלל את החושך ולחפש את הדלקת האור…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 15 ביוני, 2023
"טנא ביכורים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
עדיין אין תגובות.
השארת תגובה