מה שמך?
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 186 שם.
אֵפִי הוא חבר מהשנים האחרונות. נפגשנו אצל חברים משותפים, נוצר קליק, ומאז חברותנו הצמיחה כנפיים. יש שנרתעים מחברויות חדשות, אני רואה בזה הזדמנות להתרענן, להרחיב אופקים, להוסיף חוויות.
תרגמתי מאנגלית משפט, שאיני יודע מקורו, שאומר:
"אַפשֵר חברוּת חדשה,
אך שמור על זו מהעבר.
האחת משולה לכסף,
והאחרת… לזהב מוּבחר"
ואפי… הוא מין כסף נוצץ שכזה… מוסיף ניחוח מרענן לחיי… כמו ניחוחו של דשא שכוסח.
אנחנו נפגשים אחת לכמה זמן, אחד על אחד, לאבטיח ליד הים, לארוחת בקר בקפה תל-אביבי. מחליפים תפיסות עולם, בוחנים דפוסי מחשבה.
הבחנתי אצל אפי בתופעה מעניינת – הוא היה נוהג לשאול לִשמם של אנשים ששירתו אותו, גם אם זה היה שירות כללי ולא אישי. למלצרית שהגישה את התפריטים הוא היה שואל: "מה שְמֵך?" והיה בטון שלו משהו אנושי וחמים, לא אדנותי ומתנשא, לא פולשני, וגם לא פלרטטני. "מיכל." היא ענתה. "תודה לך מיכל." הוא משיב.
יצאנו פעם מהחניון מהמשרד שלו. כשחלפנו על פני השוער, הוא הוריד את שימשת החלון, נופף בידו ואמר: "ערב טוב, שאולי."
אז פעם שאלתי: "מאין סיגלת את הנוהג הזה?"
'יש סיפור…' הוא אמר לי בחצי חיוך אך מעיניו ניבט משום מה עצב.
'פיך מחייך ועיניך עצובות,' שיקפתי לו. הוא נאנח.
'הורי עלו מעירק,' סיפר. 'אבי מנהל חשבונות ואמי קְשַת העברית, הייתה עקרת בית. כשאבי נפטר, צעיר יחסית, היא נותרה לבדה עם שלושה ילדים, ונאלצה לצאת לעבוד לפרנסתנו. עם השכלה בסיסית ועברית מגומגמת לא היו לה הרבה אפשרויות, אז היא מצאה עבודה בְּסופרמרקט, בסידור מדפים. לימים חריצותה קידמה אותה לקופאית. היא סבלה תמידית מוְרידים ברגליה והישיבה מרובת השעות הייתה קשה לה. אני זוכר אותה מגיעה הבייתה, מניחה את תיקה, ונשכבת בסלון כשרגליה מורמות כדי להקל על המיחושים.
היא מיעטה להתלונן אבל פעם שמעתיה משוחחת עם אחותי הבכורה. את יודעת מה הכי קשה לי? היא שאלה. אני מניחה שהכאבים ברגליים מהישיבה הממושכת, ענתה אחותי. לא, אמרה לה אימי, הכי קשה לי זה היחס של הקונים. עבור מרביתם אני כמעט כמו הקופה הרושמת. מעטים מברכים אותי לשלום, מעטים אומרים תודה. לא מזמן מישהו מהקונים הקבועים אמר לי: שמי גרשון… ומה שְמֵך?
זהבה, אמרתי לו, למה אתה שואל?
כי אני רואה אותך לפחות אחת לשבוע ואיני רוצה שתהיי זרה עבורי, אמר.
כמעט בכיתי. רק אז שמתי לב שאיש לא שואל לשמי, ואמרתי לו.
לא כולם רעים, הוא ענה לי, הם פשוט לא חונכו.הקשבתי… וחמקתי לחדרי בשקט, מחנק בגרוני, לא חיכיתי לתגובתה של אחותי.
כשבגרתי וצברתי ביטחון החלטתי לשאול נותני שירותים לשמם. בעיקר כאלה שנתקלתי בהם בקביעות. חברים העירו לי לעיתים שיש בזה אולי משהו פולשני, חדירה לפרטיות. אז מידי פעם הייתי בוחן עצמי ושואל את נהגת האוטובוס מהקו הקבוע, או את המלצר ששירת אותי: תגיד, זה בסדר שאני שואל לשמך? והתשובה הכמעט אוטומטית: בוודאי שזה בסדר… זה מאד נחמד מצידך…
וכך אני נוהג כבר שנים רבות. זה כבר חלק ממי שאני.'
'איך אתה משמר את הנוהג?' הקשיתי. 'כולנו רוצים לאמץ מנהגים חדשים, לעשות דיאטה, לעשות כושר, אבל קשה להתמיד על פני זמן…'
'בוס חכם בעַבָרי' הוא ענה, 'עשה לי פעם הבחנה מעניינת בין 'להיות חייב' ל'להיות מחויב'. למרות שבעברית מקורם מאותו השורש, ההבדל ביניהם עצום. אתה חייב לעשות משהו מתוקף חוק או כללים, אחרת תיענש. להיות מחויב, זה בא מתוכך, איש אינו מכריח אותך.
אבל כדי שדברים שאתה מחוייב אליהם יתקיימו, אתה צריך להיות אדם שמקיים את הבטחותיו. אתה יכול להיות בן טוב להוריך המזדקנים, למשל, אם תתחייב לכך בעצמך, אף אחד לא מכריח אותך. אבל זה יקרה, באמת יקרה, אך ורק אם תעמוד במילתך לקיים את ההבטחה הזו, את המחויבות הזו… מידי יום… מידי שעה.'
'אז… אני מחויב לנוהג הזה שלי,' הוא חייך אלי, 'מחויב לאנושיות ולעמעום השקיפות של נותני שירותים, כי בכל אחד מהם אני רואה את דמותה של אימי, ועבורה אני נאמן למחויבות הזו בעקשנות.'(כך סיפר לי אפי, שם בדוי)
נפרדתי מאפי, וצמד המילים 'מה שְמֵך', מזמזם בראשי כזימזומה של דבורה. נכנסתי לרכב, לא הדלקתי את הרדיו, ושקעתי במחשבות על ההבחנה המעניינת של הבוס שלו – חייב, מחויב, קיום הבטחות לעצמך… ועל לשאול אנשים לִשְמם…
כמה ימים לאחר מכן כשהייתי בבריכה בקאנטרי ניגשתי למציל: 'שמי שוקה, אני מבחין בך תמיד כשאני מגיע, מה שִמך?' שאלתי. 'רוברטו' הוא ענה לי במבטא זר. 'מאין המבטא?' התעניינתי. 'אני ברזילאי' הוא אמר, 'ו… תודה שאתה מתעניין.'
ומאז, כשאני מגיע לבריכה, הוא מחייך אלי, מנופף אלי בידו, ומכווין אותי לְמסלול פנוי.
זיקוקין די-נור
שוקה, 2 במאי 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מקסים. תודה (-:
סיפור מקסים
כבר הרבה שנים אני משתדלת לנהוג על פי הרעיון הזה
שבת שלום שוקה,
שנים רבות אני מקשיב לתכנית של שמעון פרנס על גילגוליה השונים בכלל ולפינה הייחודית שלך בה בפרט. זה עתה השמעת את הזיקוק המופלא הזה. אולי משום היותו ממקור עצמי ומהווי ארצנו, ריגשת אותי מאוד – הרבה יותר מסיפורים מרגשים אחרים שסיפרת. לא כתבתי לך עד כה אך הפעם הרגשתי צורך להביע את תודתי לך על הזיקוק הזה באופן מיוחד.
תודה לך על הפינה הטובה הזאת. ובבקשה ממך, אל תפסיק.
בברכה,
יעק אלפנדרי