מישהו להישען עליו
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 196 שם.
החיים אינם קלים, כולנו יודעים זאת. בני, ניר, פעם אמר לי ברגע של שנינות: "אבא, אתה יודע, החיים זה לא 'איקאה'… הם מגיעים מורכבים…'
ובנוסף לכל מצוקות החיים הרגילות של גידול ילדים, תמיכה בהורים מזדקנים, בעיות פרנסה ואתגרי קריירה, ומחלות רחמנא ליצלן, נפלו עלינו חמש שנים אחרונות של מצוקות שאינן אישיות.
זה התחיל עם מגיפת הקורונה, המשיך עם הקרע הלא הגיוני בנושא המשפטי, ובואכה שבעה באוקטובר שהפכה את עולמנו וקרעה את הלב לחתיכות. באופן מבריק שוררה המשוררת עידית ברק: 'החודשים חולפים… רק אוקטובר לא זז…". היא כתבה את זה בנובמבר אשתקד וכמעט שנה לאחר מכן זה עדיין נכון, וכנראה ייצרב לעד בהיסטוריה שלנו.
אז איך נִתְרגֵל 'לחיטה שצומחת שוב'? היכן נמצא נחמה? על מי ממנהיגנו נוכל לסמוך, להישען, ולהניח את הראש?
ובעודי תוהה ומתחבט שלח אלי יעקב שטויאר את הסיפור הבא. מקור הסיפור אינו ידוע:
כשהייתי ילד שוחחה איתי אמי על חשיבותם של אברי הגוף. שוחחנו על עיניים והיא אז הסבירה לי שיש עיוורים שמסתדרים מצוין ללא ראייה, שוחחנו על אוזניים והיא הסבירה לי שיש חירשים שמסתדרים היטב למרות המגבלה, ושיש תתרנים ללא חוש ריח, וכאלה ללא חוש טעם, ושיש פצועים חסרי יד או רגל.
"ויש איבר נוסף חשוב לא פחות," היא תמיד הייתה מוסיפה, "שכמעט ולא מייחסים לו חשיבות. עם הזמן מגלים שהוא יכול לשמש גם אחרים."
"מהו?" שאלתי מסוקרן.
"כשתגדל, פתאום תבין." היא ענתה לי ברוך.חלפו השנים…
יום אחד סבתי נפטרה. אמי שהייתה קשורה אליה נעצבה ולקחה את זה קשה.
בהלוויה הושטתי לה בקבוק מים וחיבקתי אותה. היא נשענה על כתפי והתייפחה ללא הרף. בשבעה היא ביקשה שאשב לידה ושוב נשענה עלי וחיבקתיה.
בערב כשהאורחים הלכו אמרתי לה: "אמא… אני חושב שהבנתי מהו האיבר הנוסף החשוב."
"מהו?" שאלה כלא יודעת.
"הכתף," עניתי. "הכתף. זה לא רק שה'ראש שלי על הכתפיים', כדברי הביטוי, אלא גם ראשם של אחרים שאני אוהב. הכתף שלי היא משענת עבורם ברגעי כאב ומצוקה."
ואימי חייכה אלי, דמעות בעיניה ואמרה: "היה ברור לי שתגדל ותבין, ללא הכתף שלך, בני, היה לי קשה היום שבעתיים…"(שלח אלי יעקב שטויאר. מקור הסיפור לא ידוע)
ועבורי, שמרגיש לא נוח להניח ראשי על כתפי אחרים, יש בכך אולי מעין צלצול מעורר. ואולי באמת כדאי שלא נשכח, שלא נתבייש, ושנשכיל לנצל את הכתפיים הללו של האנשים הקרובים אלינו – יהיה זה חבר, חברה, הורה, בן או בת. ואולי באמת בשביל זה נוצרו הכתפיים, ולא רק כדי לשאת את ראשינו בגאון ובבדידות מזהירה…?
ונזכרתי במשפט שמיוחס לאייזיק ניוטון שבצניעותו אמר: "יכולתי לראות לרחוק, כי עמדתי על כתפיהם של ענקים…"
זיקוקין די-נור
שוקה, 22 באוגוסט 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
כרגיל סיפר עם תובנה חשובה, כדברי האמירה
, לא טוב היות האדם לבדו.החברה האנושית
לא סתם כרגע מופיע בכול מקום הכיתוב ביחד ננצח.
כרגיל סיפר עם תובנה חשובה, כדברי האמירה
, לא טוב היות האדם לבדו.החברה האנושית מושתת על הביחד הזה.
לא סתם כרגע מופיע בכול מקום הכיתוב ביחד ננצח.
אוהב את ההתאמה שמחברת למציאות בה אנו נמצאים