אל יגבה לבבך
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 204 שם.
לא יודע להסביר מדוע אבל ליבי מתרחב כשאני נתקל באנשים ידועי-שם, ששיכמם ומעלה אינו מוטל בספק, ובכל זאת הם נוהגים כאחד האדם. איני ידען גדול בתנ"ך אבל ניתקלתי פעם בשירתו של המלך דוד לאלוהים: "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי." (לא רָמוּ אני מניח מלשון רם – גבוה, כלומר לא התגאיתי ולא הסתכלתי על העולם מגבוה).
כבר סיפרתי בעבר על אנקדוטות אנושיות מחממות לב על קפקא, על אוסקר ווילד, ועל דויד גרוסמן שלנו, והנה התגלגלה לידי אנקדוטה דומה, אנושית, צנועה ומעלת חיוך על לב טולסטוי.
תירגמה מאנגלית ופירסמה בפייסבוק שלה, הסופרת והמתרגמת חמדה גלעד:
יום אחד לב טולסטוי עמד על הרציף באחת מתחנות הרכבת ברוסיה, כאשר רכבת משלוחים עשתה שם עצירה קצרה. כשהרכבת עצרה, ג'נטלמן ירד בחופזה מקרון המחלקה הראשונה ומיהר לעבר המזנון .כמה רגעים לאחר מכן, הגיחה גברת מאותו הקרון וקראה אחריו: "ג'ורג'! ג'ורג'!"
אבל ג'ורג', ממוקד במזנון, כנראה לא שמע אותה.הגברת הלחוצה והממהרת הבחינה בטולסטוי העומד שם, לא זיהתה מיהו, ניגשה אליו ואמרה: "איש זקן, אתה יכול בבקשה לגשת ולהביא את האדון הזה מהמזנון? אני אשלם לך, אשלם לך מטבע רובְל."
טולסטוי, משועשע, נענה לה ודאג להחזיר את ג'ורג' אל הגברת, וזו אכן נתנה לו כמובטח את הרובל.
בעוד זה מתרחש צפו במחזה נוסעים אחרים הממתינים על הרציף, שהחלו ללחוש בהתרגשות: "תראו, זה טולסטוי!"
הגברת, עכשיו מסוקרנת, שאלה, "איפה טולסטוי? אֵיפֹה?"
כשהצביעו על הזקן שהחזיר לה את ג'ורג', היא הייתה כל-כך מתוסכלת. היא מיהרה לעברו וקראה: "הרוזן טולסטוי, בבקשה סלח לי! אני כל-כך נבוכה." ואז… היא ביקשה חזרה את הרובל.
טולסטוי, צחק מכל הלב, וענה לה: "לא, אני לא אוותר על המטבע… זה אולי הרובל היחיד שאי-פעם הרווחתי ביושר מעבודה של ממש…"הרכבת אז צפרה, מסמנת את יציאתה מהתחנה, והגברת המבולבלת נסוגה במהירות לקרון שלה.
(מהביוגרפיה של איבן נז'יבין "נשמתו של טולסטוי", כפי שליקטה, תרגמה ופרסמה בפייסבוק חמדה גלעד. שלחה אלי שולי ברק)
איני יודע באם הסיפור הזה קרה באמת, אבל מה זה משנה? כל מה שיש לקחת ממנו זה את הצניעות, הענווה, השנינות וההומור העצמי.
כן, יש ביננו אנשים טובים יותר, חכמים יותר, מוכשרים יותר מאיתנו, וזה בסדר להעריך ולהוקיר אותם ובמקרים מיוחדים אפילו להעריץ.
אבל להם אסור לשכוח שבסופו של דבר הם כאחד האדם. ואפרופו אחד האדם – אשר צבי גרינצברג, שכולנו מכירים אותו מתקופת הלימודים בשם העט שלו – 'אחד העם'. חשבתם פעם איזו ענווה גלומה בסופר הבוחר בשם עט כזה, שפירושו 'אדם ממוצע'?
הסופר וההיסטוריון האמריקאי דויד מקָאלָאף ((McCullough אמר: "טפס על הרים לא כדי שהעולם יראה אותך, אלא כדי שתראה את העולם…"
סַפרו זאת לכל המנהיגים, לכל הידוענים שטיפסו למעלה ושכחו זאת…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 28 בנובמבר 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
קראתי באיזה מקום. שברומא בהכתרת הקיסר.. בצעדת ההכתרה. אחד מהמלווים שלא היה לוחש לאוזנו. תוך כדי ההליכה. אל התשכח שהינך בן אנוש… נכון או לא.. מסתפר יפה