אחי/אחותי
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 93 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
את ד"ר תמר יהודה-כהן פגשתי לראשונה לפני כעשרים וחמש שנים, בעולם העיסקי. היא הייתה אז אישה צעירה כבת 41, לבושה ארוך וצנוע, שיערה מכוסה, שִבעה ילדים, מדענית ונושאת שני תארי דוקטור בתחום מדעי החיים. פניה מחויכות, דיבורה שקט, רהוט ומלא טעם. כדאי להיות קשוב בשיחה איתה, שלא תחמיץ משפט חכם. בפגישותיי עם תמר, ואני איני איש דתי, נקפיד תמיד שנשב במרפסת, או נשאיר דלת פתוחה, ומהר למדתי שלא להושיט את ידי ללחיצת יד בתחילת המפגש. לא קל לי, כי אני רגיל להתחבק. כל הרקע הזה חשוב כדי להבין את הסיפור שמיד תקראו.
בעשור האחרון עברה תמר סידרה של ניתוחי מוח מורכבים, ועברה תקופת שיקום ארוכה, בה ניטלה ממנה לסירוגין יכולת הדיבור והתנועה. והיא השתקמה. חזרה לדבר, חזרה ללמד והיום עיקר עיסוקה ויעודה לעזור לאנשים משתקמים ממחלות. הוציאה לאור שני ספרים ושוקדת עכשיו על הוצאה לאור של סיפרה השלישי – "מה תשתה, שחור או נס?", שֵם שמייצג את מפגשיה עם אנשים ואת הבחירה שיש להם. הנה תקציר מאחד הסיפורים שבכתב היד של סיפרה:
אי אפשר היה לפספס את הכניסה שלו לחדר האוכל. הקריאות הגיעו מכל השולחנות. "אחי, מה שלומך?". "אחי, איך הרגל?", "אחי, שב לידי."
עוד לפני שנכנס הוא היה שר בקולי קולות, תוך שהוא מגלגל את עצמו עם יד אחת לאורך המסדרון הארוך מחדרי האישפוז. כשהוא נכנס לחדר האוכל הפכנו מחולים פגועי ראש לנופשים בבית הבראה של פעם. החיוך שלו כובש, רק אני פיספסתי אותו במשך ימים. לא ידעתי מיהו ולא ידעתי את שמו. השתדלתי לא ליצור קשר עין, מתוך תערובת של מבוכה ותחושת זרות.
יום אחד חלפתי על פניו, מתגלגלת לחדר הפיזיותרפיה. "הי אחותי, מה שלומך היום?" וידו הושטה אל זרועי המשותקת.
"אני לא אחותך, ואיני יודעת מי אתה," עניתי, מתגוננת מהמגע שלא הוזמן, שלא מקובל במחוזותיי.
"אני דגן", הושיט ידו ללחיצה.
"אני תמר. כמה זמן אתה פה?" שאלתי מנוּמסוֹת.
"חוגג שנה בשבוע הבא. תיצטרפי לחגיגה?"
מאין המורל הזה, חשבתי, מתכוונת להמשיך במסדרון, והוא עוצר אותי. "הי, לפני שאת מתרחקת… אפשר לקרוא לך אחותי?"
הרגשתי בעיטה בבטן. צורת הדיבור הזו הייתה זרה לי לחלוטין. מדוע… מדוע אני אחותו? לא מתאים לי. הפיחות הזה במילים, המחויבות שזה יוצר. רציתי לומר לו תקרא לי בשמי, תמר, זה הכי מתאים לי – אבל המילים נתקעות בגרוני.
הוא מביט בי, ממתין לתשובתי. באופן בלתי מוסבר ברור לי שזה חשוב לו.
ואז אני שומעת את קולי אומר: "בסדר… אחי… למה לא." וממקום פנימי לא מוכר עולה בי חיוך. "שמור על עצמך, אחי." אני לא מאמינה שאני אומרת, ורואה נהרה מאירה את פניו כשאומֵר: "תודה, אחותי. תודה."
בארוחה הבאה אני רואָה שהחיוך שלו מְפנה את העננים מהחדר ושולח קרני שמש אל כולם. "אחותי, אפשר לשבת לידך?" מביאים לו את מגש האוכל. האכילה היא מבצע מורכב עבורו. המלווה שלו עדין נפש, רגע הוא שם חותך ומגיש ורגע הוא נעלם, מותיר לו פרטיות.
כל מי שעובר לידו נותן לו צ'פחה על הכתף, יד על היד המשותקת, מכה קלה על הרגל שלא מרגישה דבר, והרבה "אחי… אחי… אחי…".
כשאני מסיימת והולכת לַטיפול הבא אני אומרת: "תודה שישבת לידי… אחי." קל לי יותר לבטא זאת פתאום, ורואה את החיוך הענק שלו. "ממש קשה לָך לומר לי אחי… אהה, ובכל זאת את אומרת. למה?"
"למה מה?" אני מיתממת, דוחה להסביר את הקושי.
"למה קשה לך לומר אחי?"
"אין לי אח. אף פעם לא היה לי. אנחנו המון בנות בבית. רק בנות. בחיים שלי לא אמרתי את המילה הזו עד היום. וכך לא מדברים אצלנו… לוקח זמן להתרגל."
"אז למה הסכמת לקרוא לי אחי?"
"כי הבנתי… ש… זה אולי מה שאתה בשבילי עכשיו… אחי." אמרתי ולא יודעת מה היה לי, שכך אמרתי.
לימים למדתי על מסלול השיקום המסובך שלו. על כל צעד קדימה החיים הפילו אותו שני צעדים אחורה. כדי לא לשקוע הוא החליט להיות שמח. סתם כך, ללא סיבה, רק כי הוא יכול, פשוט כי הוא חי.
ובראשי הוא באמת הפך לאחי…(מכתב היד של סיפרה של ד"ר תמר יהודה-כהן "מה תשתה, שחור או נס?")
ניסיתי לחשוב מה יש בסיפור הזה שנגע בי. אולי ההחלטה שלו להיות שמח, אולי הפשטות והאנושיות שבסיפור, ואולי החיבור בין שני אנשים מעולמות כל-כך שונים. תמר אישה דתייה ומשכילה ומהיכרותי איתה היא אינה אשת סלנג ומשפטי רחוב. ובמפגש הזה שבסיפור, בְּשיתוף הפעולה שלה, בכניעה שלה, היא לקחה את מחוזות הסלנג למקומות כל-כך נוגעים ללב.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום רביעי, 27 באפריל 2022
"אחי/אחותי" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה
ריגשת כתמיד
וכך כתבה לי לאה:
רק רציתי לומר לא תמיד אחי זה סלנג. למשל ממקום מוצאי תורכיה לומר אחי אחותי גיסי וגיסתי גם לאנשים שהם לא משפחה זה כבוד.