אל תעופו על עצמכם
אני שולח את הזיקוק כמה ימים מוקדם מהרגיל בגלל חג הפסח. להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 144 שם.
סיפרתי בעבר לא מעט קטעים מספריו של הפסיכולוג ד"ר עֵלי כ"ץ.
לאחרונה הוא הוציא ספר חדש 'הגורילה הפנימית' שעוסק בתשוקות, אהבות וכאב בעולמם של גברים.
הוא מקדיש פרק ('להתעוור מהאור') לסיפור אישי אודות האגו הגברי, שלדבריו לא קל לו לשתף. 'זה היה רגע מהמשפילים והכואבים בחיי', כתב.
הנה תקציר:
"לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף בשיח סופרים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. 'הסופר הרמן קוך מהולנד ייפגש עם הסופר-חוקר הד"ר עֵלי כ"ץ מישראל, לשיחה על חינוך, גבולות וסמכות הורית', כך נכתב בהזמנה, ואת תחושת האופוריה שליוותה אותי אי-אפשר לתאר במילים. עבדתי קשה כדי להגיע לרגע הזה. כתיבת ספרים היא השקעה ארוכת שנים הכרוכה בהתמסרות בלתי מתפשרת ולעיתים בתסכול הנובע מתקופות של כתיבה עקרה.
בו ביום רכשתי שניים מספריו של הרמן קוך וקראתי אותם בלהיטות, מתפעל מהגאונות שלו ומהביקורות שנכתבו. כבר דימיינתי את עצמי סביב שולחן עגול בפני קהל שיבוא לשמוע אותנו, ולצידי צ'ה גווארה סיפרותי מהולנד, ארוך שיער, ועיניו שחורות כפחם. אפילו טילפנתי כמה פעמים למנהלת הסיפרותית של הפסטיבל, כדי לבדוק איך המפגש יתנהל.
'פשוט תהיה עצמך,' היא הרגיעה 'ותנסה למצוא חוטים מקשרים ביניכם. בעיקר תנסה להינות.' אבל לא נרגעתי.
הגענו לירושלים, רעייתי ואני, בשעת ערב, לקראת טקס הפתיחה החגיגי שאליו הוזמנו סופרים בלבד.
המילה סופר היא כמעט קדושה בעיני. כשהצמדתי את התג לדש הז'קט שלי – 'ד"ר עלי כ"ץ, סופר' – הסמקתי והרגשתי לא בנוח להודות שהמעמד הזה גורם לאגו שלי להתנפח. חשתי כילד קטן שעף על עצמו באופן מביך, ואכן הרגשתי בליגה של הגדולים כאשר צעדתי, לופת בחוזקה את ידה של רעייתי, במורד השביל אל האוהל הענק.הנה צרויה שלו והנה דויד גרוסמן שמעולם לא דימיינתי שאזכה להסתופף במחיצתו. המנהלת הסיפרותית של הפסטיבל בישרה שכל הכרטיסים למפגש מחר כבר נמכרו, ואז… צלמים החלו לצלם אותי, וחשתי שאני מתחיל להנות מתשומת הלב.
הערב המשיך כבחלום קסום – אגו טריפ בהתגלמותו. עם כוסות שמפניה ביד הסתובבנו בין דלפקי הספרים שהוצגו שם… ואז ראיתי את הרמן קוך. הוא לחץ את ידי בחביבות ובתוך זמן קצר התיידדנו, שוחחנו, והחלפנו חוויות אינטימיות. תיאמנו את פירטי השיח שתוכנן ליום המחרת, ונפרדנו בחום.
למחרת האולם היה מלא מפה לפה. אינני להוט לעמוד מול קהל, אך הפעם חשתי בנוח לשבת לצידו של הרמן ליד שולחן עגול קטן. מנחֶה האירוע הציג אותנו, והשיחה בין הרמן וביני קלחה לה בהמשך טיבעי לַקסם של ליל אמש – בהומור, בסיפורים אישיים ובמחשבות על הוֹרוּת וחינוך ילדים. ואכן, הייתי פשוט עצמי… ונהניתי.את העיניים שלה קלטתי עוד בתחילת השיח. אישה שישבה בקהל, רכונה קדימה בשורה הראשונה. היה משהו בעיניה שנשאר חקוק באופן עמום בתודעתי. המבט הזה חזר אלי שוב ושוב חודשים לאחר מכן. ברגע מסוים הבחנתי שנעה במעבר בין הקהל לבמה, בדיוק כשסיפרתי להרמן על מקרה שאירע לי עם בני והזכיר לי את סיפרו הנפלא 'ארוחת ערב'. כשהיא חלפה על פני השתתקתי לרגע, אולי אף חייכתי אליה בסלחנות, כי הבחנתי ששפת הגוף שלה הביעה חוסר שקט. בזווית עיני הבחנתי שהאישה מדברת בתנועות ידיים גסות עם המנחֶה ודוחפת לידו פתק מקופל. הוא הציץ בכתוב, היסס לרגע ואז קם ממקומו. את הרגע הזה, כשהמנחה ניגש אלי, ללא עידון או דיסקרטיות והגיש לי את הפתק – בעודי צוחק בהנאה – לעולם לא אשכח.
כשפתחתי את קיפוליו, הייתי שבוי עדיין בבועת הקסם של היום המאושר בחיי. הייתי משוכנע שבפתק כתוב שהשיחה מתנהלת נפלא ואולי רק כדאי להשאיר מקום לשאלות ותשובות, או משהו כזה.
'אולי כדאי שדוקטור עלי כ"ץ ייתן גם להרמן קוך לדבר קצת.' כך היה כתוב בפתק.מילים קצרות, בוטות ומשפילות. רציתי שהבמה תיפער ושאני איעלם. יכולתי גם להיעלם בדרך אחרת – לתחוב את הפתק לכיסי ולהתנהל כאילו דבר לא אירע. בחרתי להתנהג בַּדרך היחידה שאני יודע – להיות עצמי.
נשאתי את עיניי המושפלות אל הקהל ואל הפתק שבידי , וקראתי בקול ברור: 'אולי כדאי שדוקטור עלי כ"ץ ייתן גם להרמן קוך לדבר קצת.'במכונית, בדרך הביתה, התכנסתי בתוך עצמי כשבלול מעוך. בלילה לא נרדמתי. לא הצלחתי להבין כיצד עלה בידי אישה זדונית אחת לנתץ, בשירבוט כמה אותיות על פתק, את תחושת הגאווה שלי. לעזאזל האישה, המנחֶה, הסופרים והשתן, שלא רק עלה לי לראש, אלא גם החניק אותי בצחנתו. זה בסדר להצליח, הרהרתי, ונפלא לקבל מחמאות, אבל אסור לי לקחת את עצמי ברצינות תהומית. לעולם לא עוד. זו תהיה הפעם האחרונה בחיי שבה נתתי לאגו הגברי שלי להשתלט עלי.
(פרק מסיפרו של ד"ר עלי כ"ץ 'הגורילה הפנימית' בהוצאת מטר.)
וחשבתי… מותר לנו להתגאות בחוזקות ובכישורים שלנו. זו גם תוספת נחמדה לַבּיטחון העצמי. ויחד עם זאת… חשוב לבזוק תמיד קמצוץ של צניעות וענווה. ובמילות הרחוב שהשתמשתי בהן לכותרת – להיזהר שלא לעוף על עצמנו.
חג אביב שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום שני, 3 באפריל 2023
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הסיפור הזה מסביר בצורה מצוינת על החוזקה שבענווה, לאפשר לאחרים להביע את דעתם. בסיפור הזה היה ניצול לא הוגן של הנימוס האירופי שלא מתפרץ לדברי האחר. מצד שני לא קל למצוא את הגבול הדק שבין "לעוף על עצמך" לבין חוסר בטחון.
היכולת לקרוא את הביקורת לפני כולם ,וגם לספר את הסיפור לכולם מראה על האדם עלי כץ. המון תובנות….