טיפות של שלום

מאת שוקה די-נור | תגובה 1

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 107 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט

לא מעט מסיפוריו של שלומי זילבר העליתי כאן. כבר הזכרתי שאני אוהב את סגנון כתיבתו ואת יכולתו לדלות סיפורים אנושיים ונוגעים ללב כמעט מכל אחד.
לאחרונה הוא חורש את כבישי הארץ כדי למסור את סיפרו שהוציא לאחרונה וכך הוא פוגש קוראים שלא פגש מעולם, מה שמזמן לו סיפורים חדשים. הנה עוד אחת מחוויותיו:

אני על האופנוע שלי, על כביש הסרגל בדרכי חזרה לביתי שבשפלה. באמצע כביש הסרגל אוטו תקוע בשוליים. הבחנתי שמישהו כבר עצר לעזור, אבל עצרתי גם אני.

שתי נשים חרדיות, לבושות בהתאם, וילדת בת-מצווה.

הנהגת מספרת לי שהם נתקעו בלי דלק וגם המצבר הלך. שואלת אם מצבר של אופנוע טוב להנעת רכב, ואם יש לי כבלים.
"איך זה שגם הדלק וגם המצבר הלכו ביחד?" שאלתי.
"הדלק נגמר," ענתה "ומרוב ניסיונות להניע הלך גם המצבר."
"אז מה יעזרו הכבלים אם אין לך דלק?" הקשיתי.
היא הצביעה על זה שעצר לפני, ואמרה שהוא כבר הביא מיכל מהטנדר שלו וממלא דלק.

לפני שבועיים רכשתי בוסטר, מעין סוללת חרום לרכב, אז הוצאתי אותו.
הנהגת הסתכלה עלי בעיניים מביעות תודה. "מהשמיים באת." אמרה.
"לא", עניתי, "מעפולה".
"אתה יכול לצחוק עד מחר, ההשגחה העליונה שלחה אותך."
"אולי תחכי לראות שהבוסטר עובד?" אמרתי, "הוא פעם ראשונה בשימוש."
"יש לך ספק?" היא שואלת, "איך קוראים לך?"
"שלמה… שלומי", עניתי.

פה הן כבר נראו כאילו ראו את אליהו שב בסערה מהשמים. אחת מהן רצה למכונית וצעקה לילדה בהתלהבות "היית מאמינה? קוראים לו שלמה".

ביקשתי הסבר. הן התקרבו אלי במבט שכַּנראה היה למשה כשהתקרב לסנה.

אז ככה, לנהגת קוראים מרים. פעם היתה מיה אבל חזרה בתשובה. לחברה קוראים עינת, ולילדה, הבת של מרים, קוראים פייגה.
אבא של מרים, נפטר לפני שנים ועל ערש דווי הבטיח לה שברגעים הקשים שלה, הוא יעזור. ואכן, כל פעם שהיא במשבר, היא מקבלת עזרה ממקום לא צפוי, בוודאי מאבא. ושֵם האבא, ראה זה פלא, שלמה.

אז הנה אני, שתהיתי למה עצרתי לעזור לנשים האלו, כשכבר עוזרים להן, ומספר לעצמי שאני אחלה בן אדם, אני מקבל תיקון. אני השליח של שלמה, אבא של מרים, מיה לשעבר, שנשלח לעזור לה בְּרגע קשה בחייה.

בעודן מתרגשות מהנס, מגיע הבחור השני שסיים להעביר דלק למכוניתן, לוחץ את ידי ומציג עצמו כמוחמד.

חבל שלא סולימן או הטיה אחרת של שלמה, זה היה מחזק את האמונה, חולפת מחשבה בראשי. אבל הן קוראות מחשבותיי. "אתה שליח של אבא שלי ומוחמד הוא השליח של אללה. כולם התגייסו לעזור, האלוהים של כולם".
אז הצטרפתי לחגיגה ואמרתי בחיוך ששמה מרים, כאמא של ישו, והנה יש לנו שותפות קוסמו-דתית.

הבוסטר הניע את המכונית במכה הראשונה, הן הודו לי – "תודה לאבא" – ושאלו איך הן יכולות לתגמל אותי. הספר שהוצאתי לאור לאחרונה בצבץ מתיק הצד הפתוח בו היה הבוסטר. היא ראתה את שמי מתנוסס וביקשה לרכוש את הספר. היא הבחינה במחיר שעל גב הספר, 72 שקלים. שלפה שטר של מאה ונתנה לי. "אין לי עודף." אמרתי. אז אמרה: "תתרום את העודף."

מוחמד, שהקשיב לשיחה, פנה לטנדר והבחנתי שהטנדר עמוס בענפי זית. שאלתי אם אני יכול לקנות כמה ענפים, מתנה לאשתי החולטת עלי זית.
"זה גֶזם," הוא אמר, "קח בחינם." התעקשתי לשלם לו מאה שקלים. ראיתי זיק נדלק בעיניו, הוא הבין. "זה 72 שקלים." הוא אמר.
"תרום את העודף" אמרתי והיה ברור שהוא חיכה לתשובה הזו. הוא קרץ לי, לקח את השטר וניגש למכונית של הנשים. הוא שאל את מרים אם היא מוכרת את תפילת הדרך של היַהוּד, שעל המראה שלה.
חיוך נמרח על פניה כשאמרה "72 שקלים." כשהוא הושיט לה את השטר של המאה היא המשיכה לחייך: "כן, אני יודעת, אתה מציע שאתרום את העודף."

מרים החזיקה את הספר ואמרה שהיא אוהבת סיפורים. אני אמרתי שרעייתי תאהב את ענפי הזית, בוודאי כשהם מגיעים ממוחמד, ומוחמד אמר שתפילת הדרך טובה לכולם. פייגה הקטנה הסתכלה מהצד ולבטח תהתה על סחר החליפין שעבר מול עיניה, ואולי בתום נעורים חשבה שהגיעו ימות המשיח.

עליתי על האופנוע. רוח נעימה נשבה מייבשת אגלי זיעתי. וחשבתי, שאם השלום מגיע טיפין טיפין, אני חושב שטעמתי הרגע טיפה אחת, שלמרות הזיעה היא היתה מתוקה.

(כך כתב שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק "שלומילים וסיפורים")