וכי חינוך מתחיל מהבית?
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 189 שם.
אבינעם הרש הוא מחנך ויזם חינוכי במערכת החינוך הדתי. מידי פעם מגיעים אלי דברים שהוא כותב ואני נפעם, כמעט כל פעם מחדש. בהכירי אותו למדתי שיש הבדל בין מורה למחנך. אבינעם הוא מהסוג הזה של מחנכים שמשאירים חותם, וכשאני חושב עליו אני תמיד נזכר באימרה של הפסיכולוג האמריקאי פרדריק סקינר: "חינוך זה מה ששורד, כאשר מה שנלמד כבר נשכח…".
והנה הוא, כמחנך, לא שוכח לפרגן לתרומתם של ההורים:
התנהגותה של אחת מאימהות תלמידיי הזכירה לי שהמשפט הכי שחוק בְּעולם החינוך – 'חינוך מתחיל מהבית!' – הוא כנראה גם אמת צרופה.
היה זה באחד מחגי הפורים, וערכנו בכיתה שלי טקס החלפת משלוחי מנות. אחד התלמידים הגיע לכיתה עם שני משלוחי מנות. אתם מוזמנים לבדוק מול המחנכים שאתם מכירים. תלמידים מגיעים עם כל מיני סוגים של משלוחי מנות, אבל תמיד עם משלוח אחד.
ניגשתי אליו ושאלתי אותו בתמימות: "מה…? למה שניים?"
הוא היסס מעט, ניחשתי שאולי הרגיש לא נוח שהוא שונה מאחרים, ואז אמר: "זו אמא שלי… אמא אמרה לי שיכול להיות… שאולי יש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחברים בכיתה, ולכן היא שולחת איתי שניים".בערב לא התאפקתי והתקשרתי לאותה האם. אמרתי לה שהתרגשתי מהמחווה שלה שכל כך לא מובנת מאליה.
היא צחקה ואמרה: "בעיני זה כן מובן מאליו. אם אנחנו לא נחנך את ילדינו לאכפתיות וסולידריות חברתית, בשביל מה בכלל אנחנו שולחים אותם לבית הספר? ת'כלס, חלק ניכר מהידע הם יכולים ללמוד באינטרנט ,לא ככה?"חלפו כמה חודשים ואנחנו לפני הטיול השנתי של הכיתה.
קיבלתי את בקשות השיבוץ לחדרים מהילדים וכשסיימתי גיליתי שהתלמיד הכי מתקשה אצלי מבחינה חברתית, נשאר בלי חדר. דווקא הוא. לא הופתעתי, אבל הרגשתי לא נוח שלא שמתי לב למורכבות הזו. הייתי טרוד בכל כך הרבה דברים והעומס היה גדול. שברתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות, כי כל קומבינציה שניסיתי פשוט לא עבדה.
הודעתי לתלמידים שיש לי בעיה בשיבוץ המקומות לחדרים ולכן ההצגה של החדרים עדיין מתעכבת.
למחרת, כשהתמקמתי בחדר המורים, אחד המורים שנכנס אמר לי שאחד מתלמידַי מחכה לי בחוץ ורוצה לשוחח איתי. ניחשתם… זה היה התלמיד ההוא, שאמא שלו נתנה לו משלוח מנות כפול.
"המורה," הוא אמר "אם יש תלמיד שאין לו חדר או שחברים אינם רוצים לחלוק איתו חדר, אני אחלוק איתו חדר."
הופתעתי מצרוף המקרים. מאין ידע על הבעיה שצצה לי, חשבתי.
"יפה מאד מצידך." אמרתי, ליטפתי ראשו, מנסה להתגבר על הגוש שטיפס לגרוני. היססתי לרגע ואז שאלתי: "מותר לי לשאול אם חשבת על זה בעצמך? האם ידעת שמישהו נשאר לבד?"
"לא. לא ידעתי. למען האמת זה רעיון של אימי," הוא ענה בצניעות. "סיפרתי לה על הטיול השנתי ועל השינה בחדרים בזוגות. היא מיד… מיד שאלה אותי אם דאגתי לבדוק שאין מישהו בכיתה שנשאר בלי חבר לְחדר".בשנותיי כמורה וכמחנך, יצא לי להכיר מאות הורים, אם לא יותר. הם ברובם אנשים טובים, מקסימים בדרכם, אבל מרביתם עסוקים בטרדות היום שלהם. וחשבתי לעצמי מה באמת הסיכוי שאחד מהם יגיד לבן שלו: 'אם תראה שחבר לכיתה נשאר בלי חדר, אז תבקש להיות בחדר איתו, כדי שלא יהיה לבד.'
(כך כתב אבינעם הרש. העבירה אלי שולי ברק)
לא באתי מעולם החינוך, מעולם לא עסקתי בו ואיני מיומן להבחין בחשיבות חינוכם של ההורים לעומת המורים. תמיד תהיתי הכיצד לאותו זוג הורים יש ילדים שונים באורחות חייהם ונימוסיהם, למרות שהחינוך הוא מאותו הבית. האם חינוך הילד השני שונה מהראשון, כי כהורים אנחנו כבר משקיעים פחות או אולי דווקא למודי ניסיון?
ובכל זאת הסיפור נגע בי ועצר אותי לחשוב. ללא ספק לבתי ספר ולמורים יש השפעה על חינוכם ועיצובם של הילדים, למרות שנראה לי שמעמד המורה ירד לעומת התקופה שבה אני הייתי תלמיד. ויחד עם זאת לחינוך מהבית, גם כמודל לחיקוי, וגם בהקניית ערכים, יש השפעה, בוודאי לא פחותה מזו של המורים.
הילארי קלינטון מצוטטת כמי שאמרה:
"ההורים, לא תמיד במודע, הם בעצם מורים,
והבית הוא כיתת הלימוד הראשונה והחשובה ביותר."
זיקוקין די-נור
שוקה, 30 במאי 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
I always love reading your posts, they are so meaningful and thought provoking! Thank you
המורים היום לא מתעסקים בחינוך,רק בהוראת החומר, 30 תלמידים בכתה,נו באמת.
רק חינוך מהבית,אחרת אנחנו מגדלים ילדים נרקסיסטים .
תודה על הסיפורים,מקסים ומרגש