על הגזמה
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 180 שם.
אינני מתחבר לאנשים שמגזימים. כאלה שמיפייפים כל דבר, שאצלם תמיד הכל ורוד, שהחוויה שלהם היא הכי מיוחדת, שילדיהם הכי מוצלחים והנכדים שלהם תמיד מתוקים.
'מאין נובע הצורך הזה להאדיר ולפאר?' תמיד תהיתי. 'הם לא מבינים שזה לא אמין?'
עם השנים למדתי שמה שבאמת מחבר אנשים זה השיתוף דווקא על הקשיים והמצוקות. קראתי פעם משפט שנחרת בי מהספר 'אשתו של הנוסע בזמן':
'אם אתה רוצה להנות עם מישהו, אז תשמח איתו.
אם אתה רוצה להכיר אותו, תברר למה הוא עצוב…'
הניתן להשתנות?
את ריבי אני ממש אוהב. דווקא בגלל שהיא אינה כזאת. היא מדברת בקלות (בעיני באומץ) על אכזבות ועל קשיים וכמעט אינה מייפיפת עובדות. כשאני איתה איני צריך להשקיע מאמץ בלחשוב מה נכון בדבריה והיכן לנפות.
לפני כמה שבועות נפגשנו לקפה.
נחה עלי הרוח והחמאתי לה. 'לא זוכר אם אמרתי לך פעם, אבל רציתי שתדעי שאני מאד מעריך את האותנטיות והישירות שלך. אינך מייפיפת, אינך מגזימה. את מדברת בנינוחות על קשיים. תכונה שלא קל למצוא.' ציטטתי לה את השורות מהספר שציטטתי למעלה.
היא חייכה, מעט הסמיקה, ואז לפתע הרצינה ובחשה ללא משים בכוס התה.
'מה…?' אני שואל, 'זו הייתה מחמאה… מדוע את שותקת?'
'נגעת בנקודה כאובה…' היא אמרה, והשפילה עיניה. 'לא תמיד הייתי כזו…'
קולה היה שקט, אולי פגוע, וכך סיפרה.
בילדותי הייתי ביישנית. מעולם לא שמתי עצמי במרכז העניינים. משום מה זה לא הפריע לי. חייתי עם זה בשלום. ואז קרו שני דברים ששינו את תפיסת עולמי. לא ידעתי את זה אז, אני יודעת את זה היום. אתה יודע, אנחנו מידי פעם מדברים על השפעה של הורים, לטוב ולרע. הייתי אז כבת עשר, אני חושבת, אמי לא אהבה את השעות שאני מבלה בבית וזרקה למולי בכעסה הרב משפט הרסני: 'ריבי, את סגורה מידי, אנשים לא מוצאים בך עניין… לא תשיגי כך חברים…'
ממבט היום, יכול להיות שהיו לה כוונות טובות, אבל אצלי זה התיישב על אזן קשבת, אם אמא אומרת זה בוודאי נכון. וכדי למצק את המשפט הזה, הייתה חברה שזרקה משפט דומה כמה שבועות לאחר מכן: 'תתעלמו מריבי, אין בה שום דבר מעניין.'
עכשיו זה הפך לצבר של משפטים ועבורי זו הפכה להיות האמת. ריבי לא מעניינת. ריבי משעממת. זה המשפט שחדר לראשי ולא עזב אותי.
בתיכון עברו הוריי דירה ואני נקלעתי לחברה חדשה לגמרי. זו הייתה עבורי הזדמנות להיחלץ מהדמות שהיקנתה לי אימי, ובניתי ריבי חדשה. השלתי את הביישנות ואת תדמית המשעממת והתחלתי לגוון את שיחותי. כדי שיהיה עניין להאזין לי, הגזמתי, יפייפתי, הרביתי בתיאורים. תשומת הלב של החברים בכיתה ובתנועת הנוער, מצאה חן בעיני, ומינפתי את סיפוריי עוד יותר גבוה, עוד יותר גוזמות. יפייפתי את הורי, את משפחתי, את מצבנו הכספי, את חוויותיי, את מה לא. ידעתי שזו לא האמת במלואה. ידעתי שאיני מדברת על הקשיים ועל הכאב, אבל כבר הייתי בתוך המשחק החדש.
לקח זמן, הסביבה אינה טיפשה, והחלו לקלף את הגוזמה מסיפוריי. בנות ריכלו עלי מאחורי גבי, בנים שבהתחלה נהו אחרי, בהדרגה היפנו לי עורף. אחרי הצבא היכרתי את אריק, שמעת עליו, התאהבנו ולימים תיכננו את נישואינו. כמה שבועות לפני החתונה הוא קיבל רגליים קרות וביטל. 'אין בך נימה של אותנטיות, הכל אצלך מופרז, מוגזם, אני מאבד את ידיי ורגליי. איני יכול לחיות עם זה…' כך הוא נימק.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי/אימוני והייתה זו הפסיכולוגית שהעלתה מהאוב את המשפט ההרסני ההוא של אימי – את ילדה לא מעניינת. למען האמת התקשיתי לזכור זאת. אולי הטמנתי את זה עמוק בנישמתי. והפסיכולוגית הביטה בי ואמרה: 'זה היה משפט של אימך שנבע מכעס. ילדה בת עשר החליטה אז שזו האמת. את היום בת 28, תחליטי שזו אינה האמת, ותהיי מי שאת רוצה להיות…'
ובהשפעת השיחה הזו ובהדרגה השלתי את הגוזמאות ואת היפיופים כמו עורו של נחש. הרגלתי עצמי לשוחח על הצלחות ועל קשיים ועל כאב כמעט באותו האופן ובאופן האמיתי ביותר. מידי פעם קופצת לי הגוזמה, הריבי של התיכון, ואני אז נזכרת שזה רק המשפט ההוא של אימי ואני חוזרת לריבי האותנטית של היום.וריבי אז מביטה בי ואומרת: 'תודה על המחמאה… דברֵיךָ נעמו לי… אתה בוודאי מבין עכשיו מדוע…'
(שיחה עם ריבי, שם בדוי)
ידיד טוב, שמואל בונה, שלח אלי אנקדוטה קטנה על הגזמה, שכל כך מתאימה לי עכשיו, ולבטח יישמע לכם מוכר:
לקוח מתקשר לרופא השיניים שלו לקבוע תור: 'יש לי חור עצום בשן.' הוא מתלונן.
הוא יושב בכסא הרופא, הרופא מחטט בשן ואומר לו: 'זה לא נראה חור כזה גדול, סתימה קטנה תפתור את הבעיה.'
'באמת?' אומר הלקוח, 'כשאני תוחב את לשוני לחור, זה נדמה לי חור ענק.'
מחייך הרופא ואומר: 'זה די טבעי ללשון להגזים, אינך חושב?'
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 15 בפברואר 2024
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה שלום
התרגשתי היום לשמוע אותך לספר את סיפורה של רינה פלמן על מתנות פלחי התפוזים
הסיפור מאד עוצמתי ועשוי להשפיע על אנשים. אתה יכול לשלוח אותו כתוב . וגם שאתה מספר וכך יהיה ניתן להפיצו הלאה
תודה לך איתן