מילים טובות
למעונינים להקשיב לסיפור בקולי הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 120 שם.
את הסיפור הבא קיבלתי מרונן לין, מכר ותיק. הוא לא ידע לאמת את מקורו או את אמיתותו.
מקור הסיפור אינו מהארץ. הנה הסיפור בשינויים קלים שלי:
יום אחד הפתיעה מורה את תלמידיה בשיעור חברה, בחלקה להם דף עם שמות כל ילדי הכיתה. בקשתה הפתיעה אותם יותר: "ליד כל שם רישמו את הדבר הנחמד ביותר שעולה בדעתכם על כל אחד ואחת מחברי וחברות הכיתה. בסוף השיעור החזירו לי את הרשימה עם כל מה שכתבתם."
ובאותו סוף השבוע, ישבה המורה בביתה והכינה לכל אחד מילדי הכיתה שלה, בנפרד, דף עם כל הדברים הטובים שהתלמידים האחרים בכיתה כתבו עליו או עליה. בתחילת השבוע היא חילקה לכל אחד מילדי הכיתה את הדף שלו, ונתנה להם כמה דקות לעיין בדף שקיבלו.
בחיוך של שביעות רצון היא שמעה ליחשושים מכל עבר:
"וואו, לא ידעתי שהייתי בעלת משמעות למישהו."
"מה… באמת מקנאים בי על השקט שבי."
"לא ידעתי שמשתגעים כל כך על חוש ההומור שלי."
"ידעתי שאני נבונה ומעניינת אבל לא… לא עד כדי כך…"לימים הנושא נשכח ולא דובר יותר בין המורה ותלמידיה, או בין המורה והורי התלמידים.
חלפו השנים, התלמידים עזבו את בית הספר והמשיכו בחייהם.
מספר שנים לאחר מכן אחד מהילדים הללו, מארק, ששירת בוייטנאם, נהרג באחד הקרבות. המורה שמעה על כך והלכה לטכס ההלוויה ולאחר מכן לבית הוריו. בבית הוריו נכחו גם רבים מחבריו, גם מבית הספר וגם כאלה ששירתו איתו בצבא.
אחד מחבריו מתחילת שירותו הצבאי, ניגש אליה, הציג עצמו ואמר לה: "אני מבין מהאנשים שאת היית המחנכת של מארק. תדעי לך שהוא דיבר עליך רבות."
ובעודם משוחחים ניגש אליה אביו של מארק. "אני רוצה להראות לך משהו", אמר ושלף ארנק קטן. "זהו הארנק של מרק."
והוא הוציא מהארנק דף נייר מצהיב, מקומט ומקופל. היא נרעדה קלות מופתעת כשזיהתה את דף המילים הטובות שכתבו על מארק אז בכיתה, בבית הספר, באותו השיעור.
"מארק סיפר לנו בזמנו על הדף הזה שקיבל ממך, " אמרה לה אימו של מארק, "את מבינה שהוא שמר על זה כל השנים מכל משמר. אני מניחה שברגעים קשים הוא היה שולף, קורא ומתעודד. תודה לך. רעיון מקסים."
שאר חברי הכיתה הקשיבו לשיחה ונפתחו.
"אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירת שולחן העבודה." אמר צ'ארלי.
אשתו של צ'אק, הציצה בצ'אק כמבקשת אישור לְסַפֵּר. הוא הניד בראשו ואז היא אמרה: "צ`אק ביקש ממני שאשבץ את הדף שלו באלבום החתונה שלנו."
ויקי, חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה ושלפה משם את הרשימה שלה: "לא נעים לי להודות אבל גם אני נושאת את הרשימה כקמע בתיק שלי. משיחות עם כולם נדמה לי שרבים בכיתה שמרו את זה. זה היה בעיני רעיון מדהים. אני היום עוסקת בהוראה וכבר עשיתי את אותו הדבר גם עם תלמידיי."
"לא ידעתי איזו השפעה הייתה לכך עליכם." אמרה המורה לתלמידיה מאז, מנסה להסתיר מחנק בגרונה. "אבל בעצם במחשבה נוספת… איך לא. הרי כולנו… כולנו… צמאים למילים טובות שהן הרוח שמפיחה חיים במפרשינו…"(כך שלח אלי רונן לין. מקור הסיפור אינו ידוע. מישהו כתב לי לאחר שפירסמתי שהסיפור הזה מופיע בספר "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד)
מרביתנו אצבענו קלה על ההדק בביקורת ולא כך במילים טובות ובהוקרה.
לפני כמה חודשים טיילנו בחו"ל עם זוג חברים שהיכרנו בעשור האחרון. ישבנו בְּמרפסת של מסעדה בקופנהאגן, על שפת אגם מלאכותי, שעת בין הערביים, השקנו כוסות יין וחיכינו למנות שיוגשו לנו. איני יודע מאין צצה לי השאלה הזו, אבל לפני שאעצור את עצמי ואתחרט, פניתי לזוג החברים שמולנו וביקשתי מהם לשתף אותנו בשלושה דברים שהם אוהבים/מעריכים בבן זוגם. כן… בבן זוגם שיושב לידם.
היו כמה שניות של שקט מבוכתי ואז החבר שאל: "באמת?"
"ודאי… למה לא?" עניתי.
"תתחילי את…" הוא אמר לזוגתו.
היא הביטה בו במבט רך ואמרה את שלושת הדברים שהיא אוהבת בו. הוא חייך, לגם מהיין, ושאל: "אז עכשיו תורי?" לא חיכה לתשובה, הביט בה ואמר מה הוא אוהב בה. היא הסמיקה מעט, נשענה עליו בחיבה ואמרה לנו: "עכשיו תורכם."
נראה לכם משוגע…? אולי… אבל זו דרך נעימה לדלג על ציניות ושיחות של שיגרה.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 20 באוקטובר 2022
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה שלום, אני כל כך שמח שנרשמתי לרשימת התפוצה שלך וכך אני מקבל סיפורים נפלאים שעושים לי את היום/השבוע/החודש. כל סיפור מרגש אותי מחדש. תודה.
זה סיפור שאני מכיר מהעבר ומאוד אוהב אותו . ומצטמרר כל פעם כשקורא אותו מחדש .
סיפור מקסים שגורם לחשוב מה אחרים חושבים עלי טוב …
אולי היה צריך לבנות רשת חברתית שמותר לכתוב שם רק מילים טובות . ורובוט היה מוחק כל שמץ של ביקורת, שיפוטיות , או מילים רעות ופוגעניות .
שווה לנסות זאת גם היום.