השפעות סמויות
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 200 שם.
בימים אלה של חגי ראש השנה, וכדי לא לגזול זמנכם ממשפחתיות ועיסוקי החגים, הנה חוויה קצרצרה על משפחתיות ועל השפעות שאיננו ערים להם. לא מעט פעמים דברים שאנחנו אומרים/כותבים/עושים נופלים על אוזניים קשובות, על עיניים פקוחות, על נפש חפצה וכך משאירים חותם בדרך סמויה שאיננו יודעים עליה. ברוב המקרים כלל לא נדע שהשפענו.
לפני הרבה שנים פרסמתי כאן, כסיומת לסיפור אחר, את האנקדוטה הבאה:
אימו של דב מורן, איש ההי-טק הידוע וממציא הדיסק-און-קי, נפטרה בשיבה טובה לפני מספר שנים. דב העריך שרבים מעובדיו וחבריו ירגישו מחויבים ויגיעו לשבעה כדי לכבדו, לא בהכרח מתוך היכרות עם האֵם, אז כך בערך הוא כתב לכל עובדיו וחבריו:
"אני יודע שאתם מאד עסוקים ובוודאי תרגישו מחויבים להגיע לשבעה. עשו עימדי חסד וְוַתרו על ביקור הניחומים ובמקום זאת בּלו את השעה הזו עם ההורים שלכם."
דב מורן הוא ידיד טוב, אז גם אני קיבלתי את המייל הזה והתרגשתי מהמחשבה המיוחדת הזו וכתבתי עליה באחד הזיקוקים ששלחתי.
והרי דיברנו על השפעות סמויות שאיננו מודעים להם. אז הנה השבוע שוחחתי עם בת דודתי סיגל וכך היא הפתיעה אותי וסיפרה:
"מזמן רציתי לומר לך שאני עד היום זוכרת את הסיפור הקטן הזה של דב מורן. הוא נצרב בתודעתי. לפני כמה שנים אבי חלה ושהיתי לצידו שעות רבות ליד מיטת חוליו. לאבי הייתה חיבת יתר לציפורים. בבית החולים הוא שכב ליד החלון וכשהגשתי לו את מגש האוכל הוא תמיד דאג להשאיר על המגש פרוסת לחם. "פוררי את הלחם על אדן החלון." הוא היה לוחש לי. הייתי אז מגביהה לו את הכריות, ועיניו הכבויות הוארו כשהציפורים הגיעו לנקר את הפירורים שהנחתי להם. התמונה הזו נשארה איתי גם לאחר שהלך לעולמו. וכמו דב מורן ובהשפעת מה שסיפרת אז, לאחר מותו של אבי גם אני שלחתי הודעה לכל חברי בערך בזו הלשון: "במקום לבקר אותי בשבעה בלו את השעה הזו עם הוריכם. ועוד משהו קטן – אם תרצו להוקיר את אבי, מיצאו הזדמנות בימי השבעה הללו להאכיל ציפורים."קיבלתי עשרות סירטוני וידאו של חברות וחברים כשהם מאכילים ציפורים בפירורי לחם.
כבר חלפו שנים ועדיין כשאני מספרת לך עולות דמעות בעיני."
(כך סיפרה לי סיגל בת דודתי)
אלו שתי אנקדוטות קטנות שיש בהן כל כך הרבה. אז כדאי שננצל את החגים הללו ונבלה זמן איכות עם ההורים שלנו. נשוחח, נתעניין, נשאל שאלות… ונקשיב. אני, שהוריי כבר אינם, חושב לא מעט כמה 'מסלולים הייתי מחשב מחדש' בַּקשר ובהתעניינות בהוריי לו הייתי יכול להחזיר את מחוגי הזמן. אבל מחוגי הזמן אינם שבים לאחור…
ותזכרו שכולנו משפיעים, כל אחד בדרכו. מרבית האנשים, בתום לב וכנראה ממבוכה ובישנות, גם אינם טורחים לומר לנו כיצד נגענו בהם. אז אולי כדאי שנמצא הזדמנות, ואולי תחילתה של שנה חדשה היא ההזדמנות, לומר לאלו שהשפיעו עלינו ושהשאירו חותם, מהו החותם שהשאירו. העולם אולי, רק אולי, יהיה טוב יותר עם תקשורת מהסוג הזה…
שתהיה השנה הזו טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, 2 באוקטובר 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
יפה שרעננת את כולנו
הדיבר החמישי כבד את אביך ואת אמך
פורסם שהדבר היחיד שממנו חוששים היום בני האדם יותר ממות, זה הזקנה.
אהבתי את הסיפור של סיגל, בת דודתך. במציאות של ימינו אני רואה בכול יום איך הורים שכולים מנסים להנציח את יקירם שנפל. אני חושבת שדרך המעשים אנשים יותר זוכרים את מי שהלך. במקום לבוא לשבעה הם רותמים את הסביבה לעשייה במה שהכי אהב היקר שלהם מכול ותמיד זו עשייה טובה או עזרה לזולת או הקמת אתר הנצחה בטבע כדי שאנשים יבואו ויתפעלו וייהנו מהנוף, השביל ובכלל.