ילדים בסימן אדום
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 99 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
אנחנו נוטים לחשוב שבילדים יש חוסר פירגון, שלא לומר רוע-לב. שומעים על חרמות בבתי ספר, על בִּיוּש (שֵיימִינג) ברשתות, ועל ביריונות שכל מטרתה לדרוך על האחר ובכך להרשים את האחרים.
אז הנה שני סיפורים אנושיים ותמימים שמראים שילדים נוהגים לפעמים אחרת.
סיפרתי לכם בזיקוק הקודם שפגשתי לאחרונה את הפסלת והאומנית הידועה אילנה גור, היום בשנתה השמונים ושש. כששמעה על חיבתי לעולם הסיפורים, סיפרה לי על בעלה לֶנִי.
לני לוֹאֶנְגְרוּבּ, היום בן 91, ואיתו היא מחלקת זמנה כבר שישים ושש שנים בין יפו וניו-יורק. לאחרונה הוא הוציא לאור ספר סיפורים מחייו לצד אילנה, והיא בטוּבה, העניקה לי עותק מסיפרו. משם דליתי את הסיפור הבא:
באחד הימים חבר טוב הזמין אותי לטייל על שפת הים בניו-ג'רזי. בשלב מסוים הוא המשיך ללכת בְּקצב לבדו, ואני עצרתי לשבת לבדי, שואף את אוויר הים הצח.
התבוננתי סביב והבחנתי בילד קטן כבן שש המסתכל על מוכר הבלונים ששם.
זה כל-כך הזכיר לי את עצמי כילד, כשאבי נהג לקחת אותי מידי פעם בקיץ אל אותו חוף הים כדי להשתכשך בין הגלים ולבנות מבצרים מחול. בדרכנו חזרה הבייתה אבי תמיד… תמיד היה קונה לי בלון אדום. היה לי ממש כיף איתו.
בעודי חושב על אבי ורואה עצמי כילד, החלטתי לפנק את הילד הקטן בבלון, בדיוק כמו שאבי היה קונה לי. פניתי לאיש הבלונים ובחרתי בלון אדום וגדול. אחזתי בחוט ופניתי לילד, מושיט את ידי להעביר אליו את החוט… ובאותו הרגע… החוט החליק מידי, והבלון במהירות נסק לשמיים.
הרמתי מבט לשמיים, לבלון המתרחק מאיתנו, וענן מסוים תפס את תשומת לבי כי צורתו דמתה פתאום לצלליתו של אבא שלי. עיני נתקעו בצורת הענן, זיכרונות עלו וצפו בי, עיני התלחלחו, ודמעות נשרו על פני. הייתי מנותק לגמרי והרגשתי כמו איזה אידיוט שעומד שם ובוכה. שכחתי בכלל מהילד.
לפתע חשתי יד קטנה טופחת על רגלי. הורדתי מבטי ושם עמד הילד הקטן, בשיערו הבלונדיני הקצר ועיניו התכולות. הוא הביט אלי למעלה ואמר:
"אל תבכה אדוני… זה רק בלון…"(מתוך סיפרו של לני לוֹאֶנְגְרוּבּ, בעלה של אילנה גור)
והנה הסיפור השני, שפעם הועבר לידיעתי ואת מקורו איני יודע –
אֵם יושבת עם בתה הקטנה בת השלוש, מולם על השולחן צלוחית עם שני תפוחי עץ. האֵם מנסה לשכנע את בתה לאכול תפוח עץ, אבל הילדה לא כל-כך מתלהבת.
כדי לשכנעה אומרת לה האם: "את יודעת מה בואי נאכל יחד. תיבחרי תפוח לך ואני אקח את השני." הילדה מתרצה, שולחת ידה אל אחד התפוחים, התפוח הזהוב, ונוגסת בו. האֵם שולחת ידה לתפוח האדום, השני שנותר, אבל לפני שידה מגיעה אליו הילדה אוחזת במהירות בתפוח השני ונוגסת גם בו.
"מדוע נגסת בשניהם, הרי אמרנו שתפוח אחד לך ואחד לי?" שואלת האם בטון מעט מאוכזב ומחנך.
והילדה… היא מושיטה לאמה את התפוח האדום ואומרת: "אמא… זה התפוח שלך… הוא המתוק יותר מבין השניים…"
(מקור הסיפור לא ידוע לי)
איני יודע אם אפשר לחנך ילדים להיות טובי לב, נראה לי שדוגמא אישית, בהקשר הזה, היא מקור לחיקוי והמורה הטוב ביותר שיש. קראתי פעם אימרה שאיני יודע מקורה:
"פָּזֵר טוּב-לב על סביבותיך, כמו קונפֵטִי… לחלק מהאנשים סביבך זה יצמד… וימשיך אתם הלאה…"
חג שבועות שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 2 ביוני 22
"ילדים בסימן אדום" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של שמעון פרנס. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה תודה על הסיפורים הנפלאים והמרגשים. חג שבועות שמח.
שלום שוקה. כבר כתבתי לך פעם על הנאתי הרבה מסיפוריך.
לאחרונה נחשפתי ,דרכך, לסיפוריו של לני (בעלה של אילנה גור)והם מאד מוצאים חן בעיני. אני אוהבת מאד סיפורים מכל הסוגים…ידוע לך האם הספר מתורגם לעברית וניתן לרכשו בארץ ??
תודה רבה, בתעמי לשם.