רמאויות קטנות
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 170 שם.
שלומי זילבר הוא איש טוב. אוהב אנשים, מקשיב להם, ויודע ללקט מהם ניחוחות מהחיים, כמעט יש מאין. הנה חוויה מבית מדרשו, מקוצרת מעט. הוא חי בשלום עם הקיצורים שלי, העיקר שייגע בעוד אנשים, הוא אומר.
לפני הרבה שנים רכשנו רכב קטן וגילינו בדיעבד שהמוכר רימה אותנו במחיר. בעודי מתרגז ומתכנן נקמה, רעייתי הרגיעה אותי במילים, שאולי מוכרות לכם: 'לא חשוב, זה היה שיעור. ההפרש ששילמנו הוא בעד השיעור.'
אף פעם לא הייתי סוחר גדול ואני דֵי מאמין באנשים. אז לא מעט פעמים רימו אותי גם לאחר המקרה עם הרכב. לעיתים כעסתי והייתי אומר לרעייתי: 'הבנתי, זה היה שעור. מתי לעזאזל נגמרים השעורים ומתחילים החיים האמיתיים? מתי נגמר בית הספר הזה?'
הרגשתי כמו הפראייר הלאומי. כאילו שיש בית ספר לרמאים, והמורים שולחים את התלמידים שם להתאמן עלי. אבי, כשעוד היה בחיים, קיבל פעם הבייתה אנציקלופדיה למשהו, והוא סיפר לי שהאיש שמכר לו אותה אמר, שכדאי לו לקנות אותה עכשיו, כי המלאי מוגבל והתשלומים נוחים. איש בבית לא דיפדף בה אף פעם. אז הבנתי שאנחנו פשוט שושלת של פראיירים וכנראה זה עובר בירושה.
וכל ההקדמה הזו כדי לספר על חווית רמאות ששוב חוויתי על בשרי לאחרונה בשוק התקווה.
בכניסה לשוק מרחוב אצ"ל, אני נוהג לקנות דג סלמון וקצת בהמשך מלפפונים חמוצים וזיתים. לעיתים אני נכנס לתוך השוק, לקנות שמיר להכנת הסלמון. אין לי מושג כמה עולה כל ירק או כל פרי. גם אם קניתי ורעייתי מתעניינת כמה שילמתי, אני כבר לא זוכר.
לפני כחודש אני קונה את הסלמון שלי, וממשיך למרכז השוק לקנות שמיר. ליד הדוכן של העלים הירוקים, מבטי נודד לרגע לדוכן הפירות שליד, ובעודי מתבונן אני שומע אישה כבת גילי, מאופרת כבד, שימלתה באדום בוהק, שואלת את האיש של העלים הירוקים: 'כמה זה השמיר?'
'שקל לחבילה.' הוא עונה.
'והפטרוזיליה?' מוסיפה.
'שקל' הוא עונה, 'הכול בשקל. כמו תמיד. כל מה שבדוכן'.
לקחה מה שלקחה, שילמה מה ששילמה, והלכה לדרכה.
אני מתפנה לענייני השמיר, לוקח צרור אחד של עלי שמיר ומושיט לאיש העלים שקל אחד.
'שלושה שקלים' הוא אומר לי בחוצפתו. זה לא שהייתי צריך חושים מיוחדים כדי לדעת שהוא מרמה אותי. לפני שניה שמעתי. ועכשיו הדילמה אם לשלם וזהו, או ללכת ולקנות במקום אחר. מה שהכריע זה הסלמון בשקית – נתתי לו שלושה שקלים ונסעתי הביתה. לא נשאתי בפניו נאומי נזיפה, כי בנוסף הוא גם נראה שרירי ומאיים.
ביום שישי לפני שבוע, שוב אני קונה סלמון, ושוב אני ממשיך לקנות שמיר. למוד ניסיון לא עצרתי אצל אותו האחד, איני קונה אצל רמאים, אלא המשכתי הלאה לחפש בדוכן אחר. אין. עברתי לצד השני של השוק. אין.
ליד הדוכן של הרמאי היססתי. לוותר על שני שקלים קל לי, לוותר על כבוד יותר קשה. גם הפריע לי שירקן בשוק, במבט אחד, ידע לזהות שאני פראייר ולרמות אותי. כמו שמזהים בקלות תיירים ישראלים בחנויות באירופה.
הכבוד ניצח. עשיתי צעד לזוז משם כשהוא פנה אלי: 'אתה לא צריך שמיר לסלמון שלך?' לא רק שקלט את הפראייר, גם ידע לזהות מה אני צריך ולמה.
'לא תודה.' עניתי.
'רק שלוש שקל' הוא ממשיך, 'כל צרור שלוש שקל.'
אולי העברית הקלוקלת של השלוש העלתה לי את הסעיף. 'קודם כל אומרים שלושה שקלים,' אני אומר, 'וחוץ מזה, אני יודע שהמחיר הוא שקל אחד, אז למה? הרי בגלל שני שקלים שרימית אותי בפעם שעברה, אני לא קונה אצלך יותר, אז מה יצא לך מזה?' אמרתי ובלשתי בעיני היכן להניח את הסלמון במקרה שיעופו כאן מכות. אבל כלום לא קרה.
'למה שקל?' הוא שאל. 'כל צרור שלוש שקל, כבר שנים שזה המחיר.' הוא התעלם מתיקון העברית שלי.
סיפרתי לו שהייתי כאן כשהוא מכר למישהי ואמר לה שכל צרור, לא משנה מה, זה שקל.
'למי? לכרמלה?' שאל.
'לא יודע מי זאת כרמלה. הייתה מבוגרת בשמלה אדומה… מאופרת.' אמרתי.
'אהה…כן… זו כרמלה,' הוא נאנח. 'היא מתאפרת ככה, חושבת שתיראה עשירה. אין לה כסף מסכנה. יש לה ילדים בבית להאכיל, ולא מוכנה לקבל בחינם, אז לה אני אומר ומוכר כאילו הכול בשקל, שלא תרגיש שמקבלת נדבה… שתרגיש טוב.'שילמתי והלכתי. כרמלה אולי הרגישה טוב, אני הרגשתי כמו אידיוט שעדיין זקוק לשיעורים מבית הספר של החיים.
(כך חווה וכתב שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')
אז כולנו מניחים הנחות ובטוחים שהאמת שלנו היא האמת הנכונה, ומתברר שבהרבה מיקרים יש איזה אמת אחרת, מוסתרת מעינינו… שאיננו ערים לה.
ובעודנו יושבים שִבְעָה על ימי השִבְעָה באוקטובר, שתי מחשבות הנקשרות מהסיפור למאורעות:
* וכי מנהיגינו לא היו שבויים בַּאמת שלהם ולא השכילו לראות את האמת שהתהוותה מאחורי גבם?
* ובימים הקשים הללו כמה מחמם את הלב לראות את מרבית העם הופך ל'איש העלים מהשוק', אנשים של נתינה כל-כך מרגשת.
אנחנו נתאושש
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 26 באוקטובר 2023
'רמאויות קטנות' כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס ב 10.11.23.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה, כמו תמיד, אתה מוצא את הסיפור הנכון לזמן הנכון.
ובמיוחד בימים אלה, כשאנחנו מגלים מכל עבר את טוב ליבם של הישראלים. אותם אלה שאתמול ניצבו איש מול רעהו, ניצבים זה ליד זה. ממש כמו אגד השמיר שבסיפור. צמודים ביחד לשם אותה מטרה. ומול האויב הנורא שלא יבין סיפור אנושי כמו ששיתפת.
שנשמע בשורות טובות.
הי
אם תשלח לי את המייל שלך אשלח לך שיר כואב שכתבתי בראותי תמונה של משפחה שלמה שנרצחה