מניה קמינסקי

מאת שוקה די-נור | אין תגובות

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 102 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט

לשלומי זילבר אתר בפייסבוק "שלומילים וסיפורים" שם הוא מעלה סיפורים וחוויות מילדותו בגבעתיים. זווית הראייה שלו תמיד מעניינת וחודרת. הקשיבו לתקציר מסיפורו הבא:

נסעתי לגבעתיים לסדר משהו בדירת הוריי ונכנסתי לחנות לקנות בית מנורה. החנות הייתה עמוסה. בצד ישבה אישה זקנה, נראתה כחלק מהחנות. תשעים פלוס. קטנת קומה, פנים מקומטות… וג'ינג'ית. משונֵה לראות ג'ינג'ית זקנה ושקטה, בדרך כלל הן טמפרמנטיות.
בעומדי בתור לקופה ניגש מוכר צעיר לזקנה, בידו קופסא ואמר לה: "הנה פלטת שבת."
היא שלחה יד ומיששה. "זה גדול," היא אמרה, רכנה והרימה מהרצפה פלטה קטנה, שלה. "אני רוצה כזאת, כמו שלי."
"זה מה שיש גברת, פלטה גדולה יותר טוב."
"אי-אפשר לתקן את שלי?" שאלה.
הוא אחז בפלטה שלה, משופשפת מיושן, חוטיה גלויים, התקע שרוף. "אי אפשר, מצטער".
היא קמה מהכיסא די במהירות, וזעם בעיניה. הצביעה על הפלטה החדשה ושאלה "כמה?"

על הקופסא סומן המחיר. 129 שקלים. מבלי שתבחין הוצאתי שטר של מאה שקל מהכיס והראיתי למוכר. איש אחד לידי הוציא שטר של עשרים ונתן לי ואחריו הוסיפו משהו האחרים שבתור.
בעל החנות שנכח, קלט את הסיטואציה ואמר: "קחי את הפלטה החדשה בינתיים. ננסה לתקן את שלך. אל תשלמי עכשיו."
היא לקחה את הקופסה ויצאה מהחנות.
"כמה?" שאלתי אותו. היו לי ביד למעלה ממאתיים שקלים שנאספו.
"מאה זה בסדר." הוא אמר. שילמתי גם בעד בית המנורה, והחזרתי לאנשים הטובים את מה שנתנו לי.

רצתי אחריה. "בואי, אעזור לך עם הקופסא."
"בסדר" היא אמרה "הבנתי שעבדתם עלי שם."
הלכתי לצידה. זה היה בכיוון לדירת ההורים. ברחוב מסוים היא נכנסה לחצר. עץ שקדיה פרח בלבן, החצר לא זרה לי… משהו התחבר לי עם אבא שלי. כאילו קראה מחשבותיי, היא מילמלה משהו באידיש. "אָזוֹי ווי דָיְין טָעטֵע," היא אמרה, ונזכרתי באמי שהייתה אומרת לי את אותו המשפט כשהתעצבנה עלי.
"מה אמרת?" שאלתי כשפסעה לדירתה.
" אָזוֹי ווי דָיְין טָעטֵע," ענתה. "ממש כמו אביךָ."
ואז ידעתי מה יהיה כתוב על הדלת – מניה קמינסקי.

התיישבתי אצל מניה במטבח, שהיה מוכר לי, וזכרתי שבדשא בגינה עמדה פעם גיגית כביסה, ובקיץ הייתי בא עם אבא וכשהוא היה בפנים אני הייתי משתולל בגיגית. כשהושיטה ידה להוציא כוסות לתה, ידעתי שהכוסות יהיו לבנות עם עיטורים כחולים ושהעוגיות יהיו בצורת כוכבים. וכך היה.
היו לי מיליון שאלות.
מחד, אני נמצא בְבית לראשונה. מאידך, אני מכיר כמעט כל פינה. מאין?
"מה שלום הילדים?" היא פתאום שאלה.
"את מכירה את הילדים שלי?" שאלתי.
"מכירה. התחתנת בנובמבר 84. יש לך שני ילדים שיהיו בריאים. בת ובן."
הייתי בשוק. "מאין לך?"
"אבא סיפר לי," היא ענתה. "הייתי בחתונה שלך…"
"מי את?" שאלתי.
"מניה קמינסקי, ראית בדלת."
"אני משהו זוכר," עניתי "אבל מי את ולמה הכל מוכר לי?"
מבטה חדר לעיני: "קראת לי… דודה מניצ'קה."

לפתע אסימונים נקשו. "דודה מניצ'קה," אמרתי, כרעתי על בירכיי וחיבקתי אותה. היא התחילה לשיר בשקט באידיש, והמילים נשמעו לי מוכרות. בכיתי.
והדמעות… הבהירו את ערפילי הזיכרון.

אבא ואני מטיילים אליה בשבתות. אבא נותן לאמא שעות חופש ולוקח את הילד, אותי, לכאן. היא מגישה לי תה ועוגיות כוכבים, אלה שאני אוכל כרגע. לאבא היא מוזגת מבקבוק, כנראה משקה חריף… הוא קרא לזה תרופה. שאלתי אותו למה בבית הוא לא לוקח את התרופה, אז הוא אמר שמניצ'קה מרפאה לו את הלב. בקיץ היא הניחה גיגית עם מים בדשא ואבא היה נשאר בפנים כי הוא היה צריך מהתרופה. ויום אחד זה פסק. פעם שאלתי אותו למה אנחנו כבר לא הולכים לדודה מניצ'קה ומה עם התרופה…וזהו. שכחתי ממנה. עד היום.

"אז… מי את?" שאלתי.
היא נאנחה: "שנים אני מחכה שתדפוק בדלת. לא הבנתי למה הפלטה החשמלית התקלקלה לי דווקא עכשיו, עכשיו אני מבינה. אביך ואני התאהבנו במחנה בקפריסין אחרי המלחמה. עמדנו להתחתן. שלחו אותי לעתלית ואת אבא שלך לתל-אביב. לא דיברתי עברית ולא ידעתי איפה לחפש אותו. כשמצאתי אותו אחרי שנתיים, הוא כבר היה עם אמא שלך. אמר שלא מצא אותי והתאהב בה בינתיים. ואז… באתי לגור לידו."

הבטתי מנסה לזהות בה נערה בת עשרים מאוהבת באבי. אז מה לשאול? אם כל הטיולים אליה היו כדי לְחַיות את אהבתם? איך שואלים אישה בת תשעים פלוס על חיי האהבה שלה ועוד עם אבא?
היא ידעה שהורי כבר נפטרו.
נרעש קמתי ללכת, מסתכל מסביב. הכל היה מוכר. ואז… על השידה ראיתי תמונות. הייתה תמונה אחת שלי כשאני בן שש בערך, ולידה עוד תמונות, של ילד אחר, האם דומה לי? באחת התמונות הוא היה במדים.
היא קמה, ניגשה לתמונה, ניגבה ממנה אבק דמיוני, ומבלי ששאלתי אמרה: "פעם אחרת, טוב? עכשיו… אין לי כוח".
ואני בלעתי גוש בגרוני ופסעתי החוצה…

(מסיפרו של שלומי זילבר "ארבעים מרפסות")