על אימהוּת
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 207 שם.
לפני כמה שבועות נפטרה המחותנת שלי, אֵם כלתי. היא הייתה מסוג האימהות שכל-כולן הקרבה, מסירות ודאגה לילדים, כמעט עד הרגע שעצמה את עיניה.
אני מניח שהיום נמצא יותר ויותר הורים שכשהילדים פורחים מהבית הם מאפשרים לעצמם את השחרור מנטל הילדים ומקדישים את השנים הבאות יותר לעצמם, לתחביביהם, לחברים ולחוויות חדשות. 'יש לנו גם חיים משלנו, והרי לא נהיה כאן לסיבוב נוסף…' – כך נשמעת יותר ויותר ההצדקה מהורים של היום.
כילדים אנחנו מקבלים את ההקרבה של ההורים כמובן מאליו, ואת דאגנות היתר כמציקה, ורק כשאנחנו מתבגרים והופכים להורים בעצמנו אנחנו פתאום מסתכלים לאחור ורואים דברים שלא ראינו אז, ואם ראינו לא ייחסנו להם אז משמעות עמוקה.
הקשיבו למיקבץ של שלושה קצרצרים בהקשר הזה, מוקדשים ליהודית רייטר, אֵם כלתי:
כשהייתי ילדה וחזרתי הביתה בגשם, אמא עמדה בדלת עם מגבת לנגב לי את השיער כי 'הכי גרוע זה כשהראש רטוב'. היא זרזה אותי להסיר נעליים וגרביים כי 'הכי מסוכן לבריאות זה כשהרגליים רטובות'. וחשוב היה מיד לנעול את נעלי הבית המשובצות שהיא חיממה מבעוד מועד על תנור הנפט שהבעירה עבורי. היא חיממה אז את המרק כי 'הכי טוב זה מרק חם לחמם את הבטן ביום קר.' ואז… בעשר בלילה… היא יצאה לתוך הסערה ונסעה בשני אוטובוסים לבית החולים למשמרת הלילה, כי 'במשמרת הלילה משתכרים יותר.'
בבקר הייתה חוזרת עייפה, בגשם, ואפילו פעם אחת לא חיכיתי לה עם מגבת ולא הדלקתי לה את התנור. לא ידעתי אז שגם אימהות נרטבות בגשם.
(כך סיפרה בתוכניתה בגלי צה"ל, אודיה קורן, שלחה אלי שולי ברק)
פעם שמעתי את אמא שלי מבקשת מהשכנים מעט סוכר, אבל ידעתי שיש לנו בבית סוכר. שאלתי אותה: 'למה ביקשת סוכר, והרי ראיתי שיש לנו לא מעט סוכר בבית?'
אמא שלי ליטפה את שיערי, חייכה אלי ואמרה: 'מצבם הכספי של השכנים לא כל כך טוב, והם לעיתים קרובות מבקשים מאיתנו כל מיני דברים. מידי פעם אני מבקשת מהם משהו קטן שאינו יקר, שירגישו שגם אותם צריכים ושזה הדדי. ככה הם ירגישו יותר נוח ויהיה קל להם להמשיך ולבקש מאיתנו את מה שהם צריכים.'
וכך, עד היום, סוכר עבורי אינו רק ממתיק אלא תמיד מתקשר אצלי עם אנושיות, נתינה וחינוך של אימא.
(מקור הסיפור אינו ידוע. שלחה אלי טל ברכה)
סיימתי פגישה יום אחד מאוחר בלילה ופסעתי בדרכי למלוני בניו-יורק. אישה לבדה ברחובות ניו-יורק בשעה מאוחרת, קצת חששתי, גם לא ידעתי אם האזור נחשב למהוגן.
ואת אשר יגורתי בא.
לפתע חוסם דרכי ביריון מאיים, כולו שרשראות ועגילים, ובאופן פרובוקטיבי מטיח מולי: 'אישה, תני לי את כספך וגם אימרי לי מה יותר יפה – לבן או שחור?'
היססתי לרגע ואז הבזיקה בי תשובה. הבטתי בלבן של עיניו ואמרתי: 'צבע העור של זו שהניקה אותך הוא לעולם יהיה היפה ביותר…'
והבריון עמד מולי, הרכין ראשו, חשב לרגע… ואז קד לי קידה, פינה את הדרך ואמר בשקט: 'אלווה אותך ליעדך, שלא יאונה לך כל רע.'
(מקור הסיפור אינו ידוע. שלח אלי אברהם כהן)
ונזכרתי במשפט שאיני יודע את מקורו שאומר בערך כך:
"כשמגיע הרגע שאתה מגלה כמה אימך הייתה בסדר,
יש לך כבר ילדים משלך, וראה זה פלא, עכשיו הם חושבים עליך שאתה לא בסדר…"
חג אורים שמח ושנה אזרחית טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, 26 בדצמבר 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
Shuka, one of my favorite zikuk!!!
I often hear my kids say, now that they are parents” Mom, I have so much more respect , how you worked and still did all of that for us”.
I also hear them say” Mom, its annoying that your teaching isn’t allowing you to be with us more often “.
My father in law had a great saying “ Only the person that wears the shoes, knows how tight they are”.
חנוכה שמח🕎🙏🏼
סיפורים מרגשים
תודה