פתק על עמוד חשמל
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 182 שם
יש הרבה רוע בעולמנו שמכווץ את הלב, אבל יש גם טוֹֹב שמרחיב את הלב. קראתי פעם משפט שאיני יודע את מקורו, שאומר בערך כך: "פָּזֵר טוּב-לב על סביבותיך, כמו קונפֵטִי… לחלק מהאנשים סביבך זה ייצמד… וימשיך איתם הלאה…"
האמנם? האמנם מעשים של טוב לב הם מְדַבְּקִים?
התלבטתי באם להעלות את הסיפור הזה, כי הוא כבר מסתובב באינטרנט ואולי נתקלתם בו. ובכל זאת… הנה הסיפור, בשינויים קלים מהזווית שלי. תרגמה מְאתר זר ופירסמה אותו בפייסבוק – חמדה גלעד:
יום אחד, בדרכי לעבודה, אני ממתין להסעה. בחוסר מעש בולשות עיני, ונתקעות בפתק קטן תלוי על עמוד חשמל. זו הייתה פיסת נייר ועליה כיתוב בכתב יד. משום מה הפתק משך את תשומת לבי. התקרבתי וקראתי:
'איבדתי 50 ש"ח איפשהו כאן ברחוב. הראייה שלי לא כל-כך טובה, אז אם מישהו נתקל בשטר, בבקשה עיזרו והשיבו לי.'
בתחתית הפתק הייתה רשומה הכתובת.זה לא היה רחוק משם, ורגליי נשאוני לכתובת, כאילו מאליהן. בפיתחו של בית דל, בכתובת שצוינה, ישבה אישה מבוגרת, בוהה כמי שראייתה לא טובה. כנראה שמעה את צעדיי המתקרבים כי שאלה בהיסוס: 'מי זה?'
אמרתי לה שראיתי את השלט שלה על עמוד החשמל, שמצאתי את חמישים השקלים ובאתי לתת לה אותם.היא הקשיבה לי והחלה לדמוע. דמעות של ממש.
'מדוע את דומעת…?' שאלתי, 'זה רק כסף. מצאתי את השטר בחיפוש קל,' שיקרתי לה, 'וההליכה לכאן לא הייתה סטיה גדולה מדרכי לעבודה.'היא בלעה את רוקה ואת דמעותיה ואמרה: 'איש יקר… היו כאן כבר לפחות 40-30 אנשים שבאו ונתנו לי 50 ₪, כולם אמרו, כמוך, שהם מצאו את הכסף ללא מאמץ. זו לא אני שכתבתי את הפתק, וזו לא אני שתליתי על עמוד החשמל. אני אפילו לא יכולה לראות כמו שצריך, ובוודאי שאיני יכולה לכתוב כראוי.'
אמרתי לה שזה בסדר, ואם כבר באתי עד לכאן אז שתשמור לעצמה את הכסף.
היא הודתה לי שוב בחום. 'תודה, רק בבקשה, תתלוש ותקרע את הפתק הזה בדרכך חזרה. ביקשתי כבר מכל אלה שהיו כאן לפניך.'
הלכתי משם ומחשבות רצות בראשי. על מיהו האלמוני שכתב את הפתק, ועל אילו דרכים מעניינות מוצאים אנשים כדי לתת בסתר, וגם לרתום אחרים לתת.
ובעודי פוסע וחושב חלף בחור צעיר על פני. 'סליחה, אחי' הוא פנה אלי 'אתה יכול לעזור לי
עם הכתובת הזו? מצאתי כאן שטר של 50 ש"ח ואני רוצה להחזיר אותו לבעליו.'
הצבעתי לו על הבית שבמורד הרחוב, והתרחקתי במהירות, מנסה להסתיר את הדמעות שהחלו להתגלגל במורד לחיי.(מצאה ברשת, תרגמה, והעלתה לפייסבוק – חמדה גלעד)
מירב התגובות לפוסט היו נוגעות ללב, שמאדירות את ערך הנתינה ובוודאי את המתן בסתר ועד כמה הנתינה מדבקת.
אך הייתה תגובה אחת שונה:
'אני חושבת על האישה הזו שיודעת שהיא מושא לרחמים. כמה זה משפיל, גם אם זה מכוונה טובה ומרגשת. כשהאישה בסיפור בוכה זה לא מאסירות תודה, זה מהשפלה.'
וחמדה גלעד ענתה לה בצורה שאהבתי, כאיש של סיפורים:
'הסיפור הזה בא מתרבות אחרת, ובעולם הסיפורים אפשר ומותר להסתכל על הדברים בעיניים יותר תמימות ולא לתרגמם מיד לחיים האמיתיים. בעיני, הדמעות שבסיפור היו מהתרגשות ולא מהשפלה…'
ואני מצאתי עצמי מתפעם לא רק מטוב לב המספר, אלא מכך שהיו כבר שלושים ארבעים איש לפניו, שנהגו כמוהו, והרי גם הוא התרגש שבעוד הוא פוסע משם וזה בא…
זיקוקין די-נור
שוקה, 14 במרץ 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור מרגש מאד סיפור מקסים
איזה יופי של זיקוק, אפילו אני דמעתי. מרגש ומחייב להעביר הלאה.
תודה שוקה שנותנים לך סיפורים יפים ונוגעים כדי שתעביר הלאה. אהבתי את הציטוט שהצמדת לסיפור.
חג שמח ושקט- משולי.