חבל שלא שאלתי את הורי
תזכורת לפני שגולשים לסיפור – אילנה יהב, האמנית הבינלאומית בציור בחול, ועבדכם הנאמן הוזמַנו להופיע שוב בפסטיבל מספרי הסיפורים של יוסי אלפי בסוכות. וכך, ביום רביעי 27 בספטמבר בשעה 18:00 , יומיים לפני החג, נעלה בתיאטרון גבעתיים מופע של סיפורים וציורים בחול (חדשים, שלא היו במופע הקודם) תחת הכותרת – "סיפורים בקול ובחול". אם כבר ראיתם אותי ונמאסתי, כדאי לבוא ולו לצפות באומנותה של אילנה. הנה קישור להזמנות למופע, אני מציע לכם קוד הנחה שקיבלתי – 'חבריהפסטיבל99' . הקישו את הקוד בהזמנת הכרטיסים, זו הנחה משמעותית למזמינים מראש.
ולסיפורנו –
זה היה כמעט לפני שנתיים. קראתי ספר ופיסקה שם הציתה בי מחשבה על הורַי, שמזמן כבר אינם.
זו לא פעם ראשונה שמחשבה חולפת בראשי, כפי שבוודאי חולפת בראשם של רבים, על ההחמצה בקשר שלנו עם ההורים – 'לוּ רק היו כאן שוב, היינו בוודאי נוהגים אחרת…'
התיישבתי ליד המחשב, רוקנתי מחשבותיי על המקלדת, השורות התלכדו לחרוזים, ויצאה לי לפתע פואמה. הקלטתי אותה, צרפתי נעימת רקע מתאימה ומצאתי את עצמי מתלבט כיצד להמשיך.
לפני שנסוגותי, שיגרתי את הקובץ המוקלט לכמה חברים קרובים. וההקלטה הזו נפוצה כאש בשדה קוצים. קיבלתי אין ספור תגובות, גם מאנשים שלא הייתי איתם בקשר כבר שנים, שקיבלו את ההקלטה הזו במייל או בווטסאפ, וזיהו את שמי.
לאחרונה, כמעט שנתיים מאז שהעליתי את השיר כהקלטה, קיבלתי הודעה ממישהו, שאיני מכיר, שביקש שאשלח לו את השיר כתוב, רוצה להראותו לילדיו. פישפשתי בתיקיות המחשב והתברר לי שלא העליתי את השיר הזה לבלוג ולא שלחתי אותו לתפוצת המכותבים בבלוג שלי.
אז הנה, באיחור של כמעט שנתיים, הרי זה לפניכם כתוב. מזמין אתכם, לפחות את אלה שלא נתקלו בהקלטה בעבר, להקשיב להקלטה שהעליתי אז לפודקאסט, יש לזה שם ניחוח מעט אחר, אפילו צרפתי שם כמה תגובות מרגשות שקיבלתי, חלקן אולי מרגשות יותר מהשיר עצמו.
הנה לינק לפודקאסט (זיקוק 72 שם).
אקדים ואומר – היה לי קשר טוב עם הורי, מעט מאד טענות, ובכל זאת כמו מרבית הצעירים הייתי עסוק במירב חייהם, בעצמי ובקריירה שלי וכך החמצתי אותם. והיום נותרתי עם לא מעט שאלות ללא מענה וכמה חבל שלא התפניתי אז להקשיב ולהתעניין.
אז הנה מה שהֵקַשְתי על המקלדת:
למי מאיתנו שהורים כבר אָיִן,
לא מתגלגלת לעיתים דימעה נסתרת מהעין
וחולפת מחשבה, ורסיס של חלום,
מה הייתי שואל… לו היו שבים הורי… מנופפים הַי לשלום,
רק ליומיים ואפילו ליום…
מה הייתי שואל כשאני כבר גדול, בעצם זקֵן
לא אותו צעיר שרק פרח אז מהקֵן
והרי אני כבר מבוגר מהם, כשהלכו לעולמם,
והמון שאלות הייתי רוצה להציב לְמולם,
לו רק היו שבים ליומיים ואפילו ליום… כמו בחלום.
הייתי מושיבם במטבח למולי
ומוזג לאבא קפה ולאמא תה לימונִים,
מֵניח עוגיות שאהבו ולא חדֵל ממבטים,
בוחן אם השתנו, ואם נוספו להם קמטים…
לו רק היו כאן שוב ליומיים ואפילו ליום… כמו בחלום.
בטוח לא הייתי מתאפק, חושף הכל… משוויץ לאן היגעתי,
הרי תמיד על עצמי לדבר ידעתי,
מעדכן על הצאצאים המוכשרים שלידִי
ושולף תמונות של הנכדות, הנכדים – הדור העתידִי,
לו רק הורַי היו כאן… ליומיים ואפילו ליום… כמו בחלום.
ואז הייתי נזכר שהם כאן רק לקצת… בהשאלה,
והייתי בשקט אז מתחיל בשאלה:
ספרו שוב איך היכרתם, איך אהבתכם פרחה,
ואיך שמרתם שהלהבה המשיכה וצמחה?
איך היה אז לְחַזֵר בלי הווטסאפ והמייל?
מה זה ווטסאפ, אבא, אתה שואל?
ספרו על ילדותכם ועל הנעורים,
ועל הוריכם שלכם ועל החברים,
מהרו… אין זמן… אתם רק ליומיים ואולי רק ליום… כמו בחלום.
תגידו… מאמינים שזה מה שיצא ממני? באמת ובתמים?
ולו הייתם מתחילים מחדש, הייתם חוזרים על אותו החינוך ואותם הכללים?
ועכשיו כשאני בוגר ומיושב, עשו טובה,
וחיזרו על כל הטיפים הקטנים שתמיד נתתם, חיזרו שוּב,
כי הפעם כולי אוזן, לחלוטין אהיה קשוּב.
כי אתם פה רק ליומיים ואולי ליום… כמו בחלום.
ולפני שתשובו ותעלמו, רק אדגיש את חובי הגדול אליכם,
כי אני מי שאני – ללא ספק… הרבה בזכותכם,
וכמה חבל שלא ידעתי לשאול שאלה או שאלותיים
כשהייתם כאן אז לצידי, ולא בחלומי… רק ליום או ליומיים…——–
ואז תהיתי… אולי זו דרכו של עולם,
שצעירים מתעניינים רק בעצמם,
ורק כשההורים כבר מזמן בשמיים,
הם יתחילו לחלום שההורים יחזרו… ולו ליום או ליומיים…
שנה טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 7 בספטמבר 2023
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
בחיים ישנם מצבים בו נסגרת דלת ולעולם לא תפתח. זה אחד מהם.
שיר מרגש!